הגליל העליון בפרוץ המלחמה (ב) הפלמ"ח מבעיר אש

כשפרצה המלחמה, שלחו יישובי הגליל לתל אביב בקשה למנהיגי הישוב ולראשי ה"הגנה" לעזרה בכסף, בנשק, בלוחמים ובפועלים, לעבודה בביצורים ובמשק. התביעות גברו אחרי שבני שבט אל-פדל מסוריה תקפו את הקיבוץ כפר סאלד (ב־9 בינואר).¹ רק חלק מתביעות אלה נענו. הצרכים היו רבים והיכולת מעטה.² הרי קטע ששלח ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה" (רמ"א) ישראל גלילי לשליחי ה"הגנה" בחו״ל: ״בפתיחת המאורעות הנוכחיים היינו נתונים בסד של יכולת כספית מצומצמת. גם כאשר ערכנו תוכנית לא ראינו את מלוא ההיקף של צרכי הביצור, בהתאם לחומרת ההתקפה שנפתחה עלינו. לאחר שהפעלנו מהנדסים בעלי ניסיון מהמלחמה האחרונה³ הוכנו תוכניות מתאימות. נתברר שהסכומים הדרושים לביצורים עולים על המשוער. יישובי הגליל העליון חשבו שיוכלו ׳להסתדר׳ בעשרים ושניים אלף לא״י. לפי התכנון שלנו יעלה ביצור יישובי הגליל יותר מחצי מיליון לא״י... בעיית הביצור היום היא למעשה בעיית המימון. יישובי אצבע הגליל התבצרו בקצב איטי ולא במידה מספקת". לדברי גלילי היו חילוקי דעות בין תושבי הגליל העליון על חלוקת התקציב המצומצם, ונשמעו טענות על אפליה וקיפוח. משלחות מבית הלל ומשאר ישוב שהגיעו לתל אביב בסוף פברואר, טענו שהמושבים מקופחים לעומת הקיבוצים, וגלילי הורה למפקד חטיבת ״גולני״,⁴ משה מן, לברר את הטענות האלה. ״התרשמתי שיש גרעין רציני בדבריהם.״ כתב גלילי למן.⁵ במכתב ששלח ועד גוש יישובי הגליל העליון לוועדת הגליל בתל אביב, ב־5 במארס, נאמר שערבים מעלים עדרי פרות על שדות היהודים בגוש עמיר, ושעבודות הביצורים מתנהלות בעצלתיים. ״כמה יישובים סובלים קשה מחוסר מים, ואין ברשותנו האמצעים המינימאליים לסיפוק הצרכים הנ״ל. העבודה בשדות הצטמצמה בהרבה, עקב היריות הבלתי פוסקות, ובמצב הציוד הנוכחי אין היישובים מסוגלים להבטיח את העובדים. יישובים במספר די ניכר מופקרים מבחינת השמירה, מחוסר אנשים. אין באפשרותם למלא את שתי הפונקציות גם יחד... קצב הביצורים אינו הולם את המצב, ו'סולל בונה' התחייבה לשריין, למטרת ההובלה, חמש-עשרה עד עשרים מכוניות. (אבל) למעשה נמצאות בעבודה רק ארבע מכוניות להובלה ושתיים לאבטחה. כן הבטיחו לרכז מאה וחמישים איש, ולמעשה נמצאים בעבודה רק ארבעים-חמישים איש... המלאי במשקים אפסי, ישנם משקים שחסרה להם אספקה שוטפת. הכרחי לגייס בעבורנו חמש-עשרה מכוניות לעזרה, לחודש ימים, כדי להתגבר על ענייני התחבורה ולהכין את המלאי הדרוש... רוב העובדים במשקים מרותקים לענייני הביטחון. בענפים החקלאיים עזובה רבה וכן ביתר ענפי המשק. לא נוכל בשום אופן להתגבר על המצוקה של חוסר ידיים עובדות, אם לא נקבל מיד תגבורת של חמש מאות איש לפחות״. ועד-הגוש דרש ממוסדות הישוב לסלול דרכים ליישובי הגליל, שתעקופנה את הכפרים הערביים, לספק להם טנקרים משוריינים להובלת מים, ומכוניות משוריינות, ולשלוח לגליל שבע מאות עובדים, חמש מאות ליישובים, ומאתיים לסלילת הכבישים.⁶ רוב הדרישות הללו לא נענו, משום שנחשבו למוגזמות, ומשום שלא היה אפשר להיענות להן. אולי היו יישובי אצבע הגליל יכולים למלא בעצמם חלק מהמחסור, אילו הייתה להם מנהיגות גושית חזקה וסמכותית, ואילו נוצלו כראוי כוח האדם שלהם ומשאביהם החומריים. אבל הפתרונות הגושיים לבעיות היו מאולתרים. כל ישוב כפי יכולתו. מא״ז קיבוץ עמיר, יואל בנאי, סיפר: ״היו לנו ארבעה מקלעים ונשק אישי לכל אחד מהלוחמים... הייתה לנו מאפיה, והיה קמח והיה דלק, חפרנו תעלות ומקלטים וביצרנו היטב את המשק.״⁷ מצבם של עין זיתים, כפר סאלד ורמות נפתלי, היה גרוע משל עמיר.

השפעה מכרעת על ההתפתחויות הצבאיות בגליל העליון הייתה לנוכחות הגדוד השלישי של הפלמ״ח. גדוד זה, שתיפקד כיחידה מרחבית, עלה לאצבע הגליל מעמק הירדן ב"מבצע תל-חי", עוד לפני המלחמה, עקב הידיעות שפשטו על הצבא הסדיר הסורי המתכונן לפלוש לארץ ישראל. הצבא הסורי לא פלש, אבל הגדוד השלישי נשאר באזור. מחלקותיו הקימו בסיסים ארעיים בקיבוצים, ומפקדתו התמקמה באיילת השחר.⁸ הגדוד השלישי קבע את מהלך האירועים באצבע הגליל, לפעמים בעימות עם הקיבוצים ובחילוקי דעות עם אנשי הביטחון המקומיים, שהיו מומחים לענייני ערבים ובעלי יוקרה רבה בתחום זה.⁹ גדוד זה היה מורכב מהכשרות, וחבריו היו צעירים, מאומנים (יחסית) ומלוכדים. במבצע "תל חי" פיקד על הגדוד איש קיבוץ הגושרים, שבגליל העליון, שלום חבלין. אחרי תום המבצע מונה חבלין לקצין המנהלה של מטה הפלמ"ח את מקומו תפס בתחילת המלחמה המדריך הגדודי (המדר״ג)¹⁰ מולא כהן מקיבוץ אלונים. מפקד פלוגה ט׳, משה קלמן מרמת השרון, מונה למדר״ג. כהן וקלמן השלימו זה את זה: כהן היה איש הקיבוץ המאוחד, מקורב מאוד למפקד הפלמ"ח יגאל אלון, אדם נוח לבריות ומסוגל להגיע להבנה עם כל אדם. קלמן לעומתו שועל בודד, הרפתקן, חם-מזג, נוח לכעוס, בעל כריזמה, ומנהיג לוחמים. לפני המלחמה שבר כהן את רגלו, לכן לא השתתף אישית בפעולות הצבאיות. קלמן לקח חלק ברוב הפעולות ויישם את העיקרון ״אחרי". כשפרצה המלחמה הייתה חטיבת ״לבנוני״ אחראית על אצבע הגליל. אבל המח״ט משה כרמל ישב בחיפה ושום גדוד מגדודי החטיבה לא חנה באזור. חנתה בו רק פלוגה אחת מהחטיבה. הגדוד השלישי היה כפוף ל״לבנוני״, לא בכול, אלא רק כעתודה מטכ״לית השוהה בצפון. ארעיותו הייתה לקבע. כמו שמפקדי חטיבת "עציוני" הירושלמית, ישראל עמיר ודוד שאלתיאל, לא שלטו ביחידות הפלמ״ח בסביבות ירושלים, וכשם שמשה מן לא שלט בגדוד הראשון של הפלמ״ח בעמק יזרעאל, כך גם משה כרמל בגדוד השלישי. המרחק בין תל אביב וחיפה לאיילת השחר נחשב בימים ההם לגדול מאוד, בגלל קשיי הנסיעה, ואמצעי הקשר שלא היו יעילים. הגדוד השלישי היה למעשה עצמאי, ובגלל הסינרגיה¹¹ בין כהן לקלמן היה לכך יתרון גדול.

כהן וקלמן יזמו פעולות צבאיות שהציתו מלחמה. הראשונה שבהן הייתה הפשיטה על הכפר ח׳סאם (ב-18 בדצמבר), אחרי שהעריכו שחבר קיבוץ מעיין ברוך נרצח בידי ערבים, ואף שאשמת תושבי ח׳סאס לא הוכחה, ואפילו לא אשמתם של ערבים בכלל, הפעולה בוצעה, בניגוד להוראתו של מפקד המרחב, משה כרמל.¹² אנשי הפלמ״ח פוצצו בח׳סאס את ארמונו של האמיר פאעור ואת ביתו של תושב הכפר, בעל אוטובוסים, שהיה ידוע כמסית נגד יהודים. שנים-עשר ערבים, לרבות אישה וארבעה ילדים, נהרגו בפעולה זאת. הערביסטים מהקיבוצים, ומנהיגי הישוב זעמו. נחום הורוביץ מכפר גלעדי דרש להדיח את מפקדי הגדוד השלישי, וגם הלוחמים שהשתתפו בפשיטה השמיעו דברי מחאה.¹³ הבריטים הטילו עוצר על היישובים היהודיים באצבע-הגליל, ואנשי האמיר פאעור, בני שבט אל-פדל, תקפו את כפר-סאלד בפעולת-גמול, ויחידות של צבא ההצלה החלו לחדור לארץ-ישראל. המלחמה התלקחה בגליל העליון בניגוד לאסטרטגיה של צמרת הביטחון היהודית ולכוונותיהם, ולדעתם של תושבי האזור. מסתבר שלמנהיגות היישוב ולמפקדים הבכירים של ארגון ה"הגנה" לא הייתה שליטה על הפלמ"ח, והמפקדים הטקטיים עשו דין לעצמם. הגדוד השלישי הפעיל יוזמות גם במלחמת הדרכים. ב-12 בדצמבר עצרו אנשי הפלמ״ח אוטובוס ערבי ליד מצודת נבי יושע, הרגו שישה נוסעים, פצעו שלושה והעלו באש את האוטובוס. מאותו יום היה קטע הכביש שבין טבריה למטולה לזירת קרבות, וכמוהו הכבישים הצדדיים והדרכים הפנימיות למנרה, לרמות נפתלי, לעין זיתים, לצפת וליישובי עמק החולה.¹⁴

אבינועם חדש פיקד על מחלקה בהר כנען. לדבריו הורה לו קלמן בשם יגאל אלון "להחזיר להם באבו-אבוה על שהם יורים באוטובוסים שלנו". הפקודה הייתה לעצור אוטובוס ערבי שיוצא בשעה שמונה בבוקר מצפת לעכו, ליד עין זיתון, להוריד ממנו את הנשים, הזקנים והילדים, להשאיר בו את בעלי השפם, ולהעלות את האוטובוס באש על בעלי השפם. נהג המבצע, שמכוניתו הוחרמה בשוק בטבריה, סרב בתחילה לנסוע. עד ששוכנע חלפה השעה שמונה. אז הורה קלמן לאבינועם לתפוס מכונית מִקְרִית, ולהרוג את נוסעיה. אבינועם וששת פקודיו עצרו מונית, הרגו ארבעה נוסעים, בעוד שניים בורחים. הם המשיכו לגינוסר לפגישה עם יגאל אלון ומולא כהן. הלוחמים שבו לצפת, ואבינועם נסע לביתו בקבוצת כנרת, ולמחרת השתתף עם אלון וכהן בארוחה חגיגית לציון חיסול נוסעי המונית, אצל פטרון הגדוד השלישי, מינו הדייג.¹⁵ _____________ בשבוע הבא: פלוגת חי"ש מחיפה נשלחה לגליל העליון בסוף דצמבר 1947; פיגוע על קיבוץ עין זתים למחרת הכ"ט בנובמבר ונפילתו של עמוס צורף; פעולת הגמול של הפלמ"ח על הכפר הערבי עין זיתון; כוח פלמ"ח בפיקוד מאיר דרזנר פוצץ את גשר בנות יעקב כדי למנוע חדירת חיילי "צבא ההצלה" לארץ ישראל; השמדת הכפר מנסורה אל חות של בדואים משבט ערב אל הייב; כישלון פשיטת עמוקה; הצלחה בפשיטות על הכפרים זוק וסעסע.

1. אורי מילשטיין, מלחמת העצמאות כרך רביעי – פרוץ המלחמה, שרידות 2018, עמ' 212-205, התפרסם בNews1 בסדרה האמת על מלחמת העצמאות. 2. הלל לנדסמן, שם, עמ' 27. 3. מלחמת העולם השנייה. 4. שבועיים לפני פרוץ מלחמת העצמאות שינה הפיקוד העליון את מבנה ארגון ה"הגנה" מגדודי חי"ש מרחביים לחטיבות מרחביות. המרחב שבין חדרה בדרום לגבול הצפון היה באחריות חטיבת "לבנוני שעליה פיקד משה כרמל. ב-28 בפברואר 1948 פוצלה לבנוני לחטיבת "גולני" שהייתה אחראית על עמק הירדן; עמק בית שאן, והגליל העליון המזרחי, וחטיבת "כרמלי", שהית האחראית על חיפה, עמק זבולון והגליל המערבי. 5. מב״ג לשליח במרחקים, 8 בפברואר 1948 6. מב״ג, לכבוד הוועדה המרכזית לענייני הגליל העליון, תל אביב, 5 במארס 1948. 7. יואל בנאי ברב-שיח הנ״ל בעמיר. 8. ראה, אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות – החודש הראשון, שרידות, 1999, עמ' 24-19. 9. סדרת ראיונות עם מולא כהן, עם משה קלמן ועם נחום הורביץ. 10 .דרגה מקבילה לסגן מפקד גדוד בצה"ל. 11. פעולה משותפת של שני גורמים או יותר, הנותנת תוצאה טובה יותר מצירוף פעולות כל הגורמים בנפרד. 12. ארכיון תולדות ה"הגנה" (את"ה), תיקי מטכ"ל, 81/73 רישום שיחת טלפון מלבנוני לגדוד השלישי. 13. מב"ג, מכתב מבן גוריון למשה שרת ב-25 בדצמבר 1948; ראיון עם משה קלמן, מאיר דרזנר, ראובן נצר, יוסף חוטר-ישי, אלעד פלד, רב זעירא ונחום הורביץ. ראה, אורי מילשטיין, שם, עמ' 118-115. 14. ראיון עם נתיבה בן יהודה. 15.סדרת ראיונות עם אבינועם חדש ב-2016.