הגליל העליון בפרוץ המלחמה (ו) קרב עין זיתים

בתחילת אפריל 1948 תפסו הערבים את אחת הגבעות השולטות על הדרך מביריה לעין זיתים, ובנו עליה מוצב, וכך היה הקיבוץ עין זיתים מכותר מכל עבר. אלעד פלד, שהיה אז מפקד הגזרה בפועל, סיפר: ״באחד הסיורים גילו אנשינו סימני חפירות במשלט מספר 1 (גבעה 816). שיערנו שהערבים מכינים עמדות כדי לתפוס את המשלט. החזקנו מזקף? קטן על המשלט כל שעות הלילה, ומנענו מהערבים גישה למקום. האנשים שלנו, שגם שמרו על המשק, וגם עבדו בביצורים והובילו אספקה בקו עין זיתים-כנען, היו עייפים מאוד. באחד הלילות הסתפקו בפטרול נייד. באותו לילה שמענו התפוצצות, ולמחרת מצאנו חלקי גוף של ערבי שהתרסק כשעלה על מוקש. ״ידעתי שאם יתפסו הערבים את המשלט לא נוכל להגיע לעין זיתים אפילו ברגל. קבעתי עם מפקד המקום, אברהם גרטן, סימנים מוסכמים לכל מצב: 'האויב תפס את המשלטים'; 'כוחותינו הודפים את האויב והבריטים בשטח, וכו'. באותו יום התקלקל המשדר של עין זיתים. הלילה עבר בשקט. הדרך עדיין הייתה פנויה. בבוקר השכם הודיעו לי חבריי בירייה שמשלט מספר 1 בידי הערבים. יצאתי לסיור. אכן, המשלט נתפס וקיבוץ עין זיתים היה מכותר. המים בעין זיתים אזלו, והחברים כבר התחילו להשתמש בשרידי מי הגשמים. קשר לא היה. אספקה לא הייתה. הקיבוץ לא היה מבוצר כראוי. חששתי שהפעם ינסו הערבים להשמיד את המשק. עד אז היו כמה התקפות על עין זיתים וכולן נהדפו, רובן בכוחותינו ואחת בעזרת הצבא. חששתי שהפעם יגייסו הערבים כוח גדול וינסו לכבוש את עין זיתים. וידעתי שאם לא נספק מים לקיבוץ, במשך ארבעה או חמישה ימים, עלולים האנשים לגווע בצמא. התקשרתי באלחוט עם איילת השחר. אמרו לי שמתארגנת שיירה שתצא לעין זיתים. עברו ימים מספר של חילופי מברקים ועין זיתים הייתה מנותקת, אין יוצא ואין בא. אנשי מטה הגדוד באיילת השחר שאלו אם הדרך מתאימה למעבר שיירה. בין שהיא מתאימה ובין שאינה מתאימה, היא חסומה, עניתי, וקיבלתי הוראה ׳פתח את הדרך!׳. ״הודעתי כי בכוחות שיש לי לא אוכל לבצע את המשימה, והובטחה לי תגבורת. קיבלתי עוד מחלקה, שתי מכונות ירייה ׳בראונינג׳, ומרגמה 3 אינטש עם ארבעים פגזים. לפי התצפית שלנו היו בכוח הערבי ארבעים איש והיו להם שלושה מקלעים ומכונת ירייה ׳הוצ׳קס׳. הם התבצרו במשלט וצלפו על המשק, והכדורים חדרו לצריפים מבעד לגגות. ב-4 באפריל נפצע דוד חסין, מהכשרת ׳עמל׳, כשישב בחדר-האוכל. מצב הרוח בעין זיתים היה ירוד. התנועה בחצר נפסקה בשעות היום. כל החברים ישבו בתעלות ובעמדות, שלושה ימים, וחיכו להתקפה. ביום הרביעי, ב־9 בבוקר, הגיעו למטה הפלוגה שעל הר כנען שני רצים מעין זיתים, אמנון מלמוד וגבי כהן, שסיפרו על פציעתו של דודיק ועל המצב החמור. השניים, שרצו תחת מטר הכדורים, ביקשו עזרה מיידית. הודענו לצפת על הפצוע, וחיילים בריטים באו לעין זיתים לפנותו. בדרך לצפת מת דודיק חסין. ״מקלט הרדיו של עין זיתים היה תקין. שידרתי פעמים מספר בלי תשובה. אמרתי להם, ׳אם אתם קולטים את שידורינו תנו סימן בדגל לכיוון צפת׳. אחרי כמה שידורים הודיעו לי מצפת שדגל הונף בעין זיתים. קשר נוסף ניהלנו באיתות. אנשי עין זיתים הודיעו שהמים שלהם אזלו, מצבם חמור והכרח לכבוש את המשלט״.

בלילה שבין 6 ל־7 באפריל פרצה מחלקת חי״ש מפלוגתו החיפאית של יוסי פוגל את קווי הערבים והצטרפה לפלמ״ח על הר כנען, ובו בלילה אחרי חצות יצא מהר כנען למשלט מס. 1 כוח בפיקוד דב זעירא. אנשי הכוח התקדמו בוואדיות ולפני אור ראשון היו לרגלי המשלט. מהר כנען ריככו את המשלט לוחמי הפלמ״ח והחי״ש הצפתי, בפיקוד אלעד פלד, במכונת-ירייה ובמרגמה 3 אינטש. בקנה המרגמה נתקע פגז והיא חדלה לפעול. קשר אלחוטי לא היה בין זעירא לפלד. כשנשתתקה המרגמה, סבר זעירא שהריכוך הסתיים והסתער על המשלט בראש פקודיו. הערבים ברחו והשאירו על המשלט אחד עשר הרוגים. פלד ופקודיו חילצו את הפגז מקנה המרגמה, סברו שהערבים עדיין במשלט וחידשו את ההפגזה והירי. זעירא הניף גופיה לבנה, והמקלען, סעדיה אלקיים (סופפו),¹ הבחין בה וזיהה את זעירא. האש פסקה. במשלט עלה גדליה ליסגורסקי על מוקש ונהרג. ערבים מהסביבה ניסו להסתער על המשלט, וספגו מכת-אש מהמרגמה ומהמקלע. בצהריים (7 באפריל) הגיעה שיירה לעין זיתים, אחרי שבוע של ניתוק, והביאה מים, אספקה וחומרי ביצורים. הייתה זאת השיירה הראשונה שהגיעה לעין זיתים ללא יריות, מאז תחילת המלחמה. השלטונות הבריטיים דרשו מוועד הקהילה של צפת לבקש מהפלמ״חניקים לפנות את המשלט. חברי ועד הקהילה נענו לסירובו של פלד וסירבו לבריטים. אחד הבריטים אמר: עכשיו אני מבין שהיהודים לא רק טרוריסטים אלא גם מסוגלים למלחמה סדירה. הבריטים ויתרו על דרישתם.²

על-פי הוראת מפקדת הגליל המזרחי, ביצעו חברי קיבוץ להבות הבשן (בשיפולי רמת הגולן) כמה גיחות לתוך סוריה. אנשי המפקדה התכוונו להבהיל את הסורים, כדי שכוחותיהם לא יעברו את הגבול, אלא יישארו במקומותיהם ויתארגנו להתגוננות. אבל הסורים הגיבו על החדירות בחדירה נגדית, ותקפו את להבות הבשן ב-6 באפריל בלילה. לפני כן השתלטו על הגבעה עליה שכן הקיבוץ לפני שעבר למקום הקבע שלו. חברי הקיבוץ הדפו את ההתקפה, ויחידת פלמ״ח כבשה בחזרה את להבות הבשן הישנה. בקרב נהרגו איש הפלמ״ח, דב שייטוביץ וחבר הקיבוץ יעקב כהנא. הקרב הגביר את רצון הלחימה של הערבים המקומיים, והם פוצצו מעבירי מים וגשרים בכל דרכי האזור וירו על יהודים שעבדו בשדות.³ ב-8 באפריל נותק הגליל העליון המזרחי ממרכז הארץ, בעקבות הקרבות בטבריה.⁴ ב-21 בו, הותקפה שיירה ליד קיבוץ עמיר. שישה אנשים נפצעו, ומשוריין ומשאית נהרסו. ב־13 בחודש דיווח אורי יפה למשה מן ולמטה הפלמ״ח: ״דרך עמיר סגורה, דרך דפנה סגורה, טבריה סגורה ואין אפשרות לעבור לגליל. בג׳יב-יוסף (עמיעד) מחסומים, מוקשים ומארב של כנופיה״.⁵

אף שלערביי הגליל העליון הייתה, בפרוץ מלחמת העצמאות, עדיפות מוחלטת על היהודים, מבחינת יחסי הכוחות, היה מאזן הכוח בפועל לטובת היהודים, משום שכאמור זמן קצר לפני פרוץ המלחמה נשלח לאזור הגדוד השלישי של הפלמ"ח לבלום פלישה אפשרית מצד סוריה לארץ ישראל. וגם כשהתברר שהמידע על הפלישה הצפויה היה שגוי, נשאר הגדוד השלישי באזור. מפקדי גדוד זה, ובייחוד הסמג"ד, משה קלמן, פעלו בניגוד לאסטרטגיה הפאביאנית של בן-גוריון, ויזמו פעולות תוקפניות נגד ערביי הסביבה, שמקצתן אף פגעו ב"טוהר הנשק", כפי שהיה מקובל באותם ימים, ועוררו ביקורת חריפה גם בקרב תושבי הגליל העליון, וגם בקרב מנהיגי היישוב ומפקדי ארגון ה"הגנה". למרות זאת קיבלו מפקדי הגדוד גיבוי מלא גם מצד מנהיג היישוב דוד בן-גוריון, שהבין כי הוא לא יכול להרשות לעצמו להדיח את המפקדים, וגם מצד מפקד הפלמ"ח יגאל אלון שתמך ביוזמות הגדוד. פעולות תוקפניות אלה, שתוארו בשער זה, לא רק שהטילו מורא על התושבים הערבים בגליל העליון ובלמו יוזמות מצדם, אלא גרמו לבריחת התושבים ולנטישת הכפרים באצבע הגליל. לכך הייתה השפעה גדולה גם על הסלמת המלחמה באזור, וברחבי הארץ, וגם על הדמוגרפיה בגליל העליון – עד כתיבת שורות אלה – שבניגוד לגליל המערבי ולגליל המרכזי, האוכלוסייה הערבית בו מעטה מאוד. ________________________ בשבוע הבא: פרק זה מסיים את סדרת הפרקים על פרוץ מלחמת העצמאות בגליל העליון. בשבוע הבא אתחיל סדרה חדשה על האסטרטגיה של בן-גוריון: הבעיה הערבית תיפתר במדינה העברית שתעצב אדם חדש וחברה חדשה. אידיאולוגיה אוטופיסטית זאת סייעה לערבי ארץ ישראל להקים תנועה לוחמנית; התפתחה מחלוקת חריפה בין פוסט לאומיים ללאומיים; הבריטים נסוגו מהצהרת בלפור; טרור יהודי; טרנספר של ערבים

1. פיקד על פלוגה א' בגדוד 890 והיה הנהג במבצע "חץ שחור" בעזה בלילה שבין 28 בפברואר ל-1 במארס 1955. 2. א"צ, אל גולני מעודד, 7 באפריל 1948, רשימות אלעד פלד; העדות הנ״ל של דב זעירא. 3. א"צ, לגולני מעודד, 7 באפריל 1948 ו-8 באפריל 1948; רב-שיח עם חברי להבות הבשן, יוסף מלמד, לאה בהט, ג'קי שחם, דבורת שחם, ב-7 באוקטובר 1983. 4. א"צ, מברקים מעודד לגולני בין 12-8 באפריל. 5. א"צ, לגולני ולמועצה מעודד, 13 באפריל 1948.