האסטרטגיה של בן-גוריון (א) טרנספר של ערבים

שאלת היחס לתושבי הארץ הערבים בבית הלאומי היהודי לא נעלמה מעיני האבות המייסדים של המפלגות הציוניות כבר בתחילת ההתיישבות בארץ-ישראל, בסוף המאה התשע עשרה. דוד בן-גוריון וחבריו שמאז ראשית המאה העשרים השתלטו על המעשה הציוני, מצאו לה תחליף-פתרון, מתאים להשקפתם הסוציאל-שוביניסטית והמשיחית-אוטופיסטית. הם האמינו שבארץ-ישראל היהודית יעוצבו אדם חדש וחברה חדשה, והבעיה הערבית תיפתר ממילא (כמו כל הבעיות) בישות המדינית היהודית האידיאלית העתידה לקום בארץ המובטחת. הם ראו את עצמם לא רק כחלוצי העם היהודי השב למולדתו אלא גם כחלוצי המין האנושי, והם הופתעו כשהתברר להם שהערבים תושבי הארץ מנסים לסכל בכוח את הגשמת חלומם בהפגנות אחרי הצהרת בלפור וכיבוש ארץ-ישראל ובמאורעות 1921-1920 ו-1929. לתגובות הכוחניות המוגבלות והמתגוננות שיכלו החלוצים להעמיד כנגד האלימות הפלשתינית היו כמה תוצאות שליליות להמשך הגשמתו של החזון הציוני:

• קמה תנועה לוחמנית של ערביי הארץ בהנהגת המופתי הירושלמי חג' אמין אל-חוסייני שכל יעדה היה למנוע מן הציונים להגשים את חזונם. בכך הניע הציוניות הסוציאליסטית תהליך של אינקובציה (הַדְגרה)לאומית פלשתינית.

• בתנועה הציונית התעוררה מחלוקת אידיאולוגית חריפה, בין המחנה הסוציאליסטי שבמהותו הוא פוסט-לאומי נכון לוויתורים על נכסים לאומיים ובין המחנה הלאומי בהנהגת זאב ז'בוטינסקי, שלא היה מעוניין בחזון החברתי ושהציע פתרון אסטרטגי ל״בעיה הערבית״. המאבק בין הסוציאליסטים לרוויזיוניסטים שחלו בו התפתחויות ותפניות העסיק את התנועה הציונית ואת הישוב העברי בימים ההם, והוא מעסיק את החברה הישראלית ומתיש אותה מבפנים עד היום הזה.

• שליטי הארץ הבריטים הגיעו למסקנה שמדיניות הצהרת בלפור מזיקה לאינטרסים שלהם שכן גם הם האמינו ב-1917 שהערבים בארץ-ישראל ומחוצה לה יקבלו בהכנעה את "הבית הלאומי היהודי". משהבינו כי טעו ביצעו במדיניותם הפרו-ציונית פיחות אחרי פיחות, וסכנה נשקפה לא רק לאוטופיה הציונית הגדולה אלא גם לתקווה הציונית המוגבלת.

התחולל מהפך בגישה ובאופי של המנהיגים הסוציאליסטים בראשם בן-גוריון בימי ״מאורעות״ 1939-1936 ובעקבות (״המרד הערבי הגדול״) ו״הספר הלבן״ הבריטי(מאי 1939), שהבטיח לערבים את כל ארץ-ישראל תוך עשר שנים ושהטיל הגבלות על עליית יהודים לארץ ועל רכישת קרקעות בידי יהודים. האבות המייסדים לא הצהירו בגלוי על השינוי בעמדותיהם, אבל בני הדור השני נטשו כמעט בגלוי את האוטופיזם החברתי ובחרו בדרך הכוחנות, שראשיתה ב"נודדות" המשכה בפו״ש (פלוגות השדה) ושיאה היה בפלמ״ח. אריה טפר-עמית, בן קיבוץ יגור, סיפר על ההווי בחבורת שומרי השדות של הקיבוץ בשנות הארבעים הראשונות: ״כל בוקר, כשהיו החֶברֶ'ה קמים משנתם, היו תולים רובי קרבין איטלקיים על אבר-המין הזקוף שלהם. זאת הייתה תחרות בגבריות, מי שנשא יותר רובים על המתלה הזה נחשב ליותר יגבר. "אז לא הבנתי את משמעותה של התופעה הזאת, היום, אחרי חמישים ושתיים שנה, אני מבין שהייתי עד לאחד מסימני המעבר מהתרבות של האוטופיסטים, שרצו לעצב אדם חדש וחברה חדשה, לתרבות של בניהם, שצפצפו על ׳דת העבודה׳ והחליפו אותה באמונה בכוחנות. כוחנות בעבודה, כוחנות ביחסי מין כוחנות ביחסים עם ערבים. הבנים הִסוו את הכוחנות ברטוריקה ציונית-סוציאליסטית של הוריהם שהתייחסו אליה בזלזול. אידיאל האדם העובד התחלף באידיאל הגבר הכוחני – המאצ'ו. הקיבוץ לא הודה בשינוי הערכים הזה, ובמשך השנים התרחב הפער בין האידיאולוגיה הרשמית ובין נורמות ההתנהגות האמִתיות. החברה לעגו לאינטלקטואלים, ואם היה ביניהם מישהו בעל נטייה אינטלקטואלית כלשהי הוא הִסווה אותה".¹

אחד הבנים הבולטים של דור הכוחנות היה יוסף (יוםפל'ה) טבנקין מעין-חרוד, שמימש את מדיניות הטרנספר בימי מלחמת העצמאות, כשהיה מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ״ח ומפקד החזית שבין ירושלים לשער הגיא (באפריל 1948), וכשהיה מפקד חטיבת הראל ממאי ועד סוף המלחמה. בשנות השמונים כתב יוסף טבנקין: ״מאז פרוץ 'המרד הערבי הגדול', ב-1936, התאחד העולם הערבי לראשונה בחתירה אלימה להשמדת הציונות המגשימה בארץ-ישראל, תוך גיבוש רעיוני השולל עקרונית את קיומם של היהודים כאומה ושולל את זכותם להגדרה עצמית במדינה יהודית לאומית בארץ-ישראל כמולדתם ההיסטורית. מאז 'המרד הערבי הגדול' מותנית הגשמת הציונות ביכולתה של הציונות לקיים עוצמה צבאית, המסוגלת לעמוד במלחמה מול כל מִתקפה אפשרית של העולם הערבי. האילוץ הביטחוני גובש לאילוץ המרכזי הקובע את סדרי העדיפות בשיקולים לאומיים."²

הדמוניזאציה של השלטונות הבריטיים בעיני היהודים צברה תאוצה במחצית השנייה של שנות השלושים ובשנות הארבעים, והצורך להילחם יחד עם בריטניה נגד היטלר מיתן רק במקצת את התהליך הזה. בריטניה הצטיירה לא כמעניקת הצהרת בלפור אלא כשליט הזר המאיים על החלום הציוני. אחד הביטויים הראשונים של תהליך זה היה הפילוג באצ״ל והקמת ארגון הלח"י, שחבריו ביצעו פיגועים נגד בריטים בשיטות טרוריסטיות, ושיאו היה ב׳׳תנועת המרי העברי״(1945), שבמסגרתה ביצעו ההגנה, האצ"ל והלח״י במשותף פיגועי טרור נגד הבריטים. גם ביחסם של היהודים אל הפלשתינים חל מהפך בשנים ההן. בן-גוריון וחבריו הגיעו למסקנה שהחלום הציוני עשוי להתגשם לא כמדינה דו-לאומית אלא במדינה יהודית שאין בה מיעוטים גדולים, על כן יש להקים את המדינה היהודית רק על חלק מארץ-ישראל ולבצע טרנספר של הערבים מן המדינה הזאת למדינות ערב. מקצת מן האבות המייסדים לא ויתרו על חזון ארץ-ישראל השלמה. בראשם עמד מנהיג ״הקיבוץ המאוחד״ יצחק טבנקין(אביו של יוסף), שצידד בטרנספר כפוי, גירוש הפלשתינים מכל ארץ ישראל המערבית. את חלומו זה יישם בנו אחרי שנים. כשהמליצה ״ועדת פיל״ הבריטית (ביולי 1937) להקים מדינת יהודית זוטא בארץ-ישראל ולעקור ממדינה זאת, גם בכוח הזרוע, כמאתיים עשרים וחמישה אלף פלשתינים, כתב בן-גוריון: "הטרנספר הכפוי של הערבים מהעמקים המוצעים למדינה היהודית עלול לתת לנו דבר שלא היה לנו אף פעם, גם כשהיינו עומדים ברשות עצמנו, גם בימי הבית הראשון וגם בימי הבית השני... ניתנת אפשרות שלא חלמנו עליה ולא יכולנו להעז לחלום עליה בדמיוננו הנועז ביותר... התעז לעשות זאת אנגליה ?... ודאי שלא תעשה זאת אם אנחנו לא נרצה בזאת, ואם אנו לא נדחף אותה לכך בכל כוח הלחץ שלנו וכוח האמונה שלנו. אם בגלל רפיוננו ועזובתנו ורשלנותנו לא ייעשה הדבר, אנו מפסידים בידינו שאנסה שלא הייתה לנו מעולם ושמי יודע אם אי-פעם תחזור... עלינו לעקור מתוך ליבנו אנו, ולעקור מן השורש, את ההנחה שהדבר לא ייתכן. ייתכן שייתכן".³ אמנם, לקראת הקמת המדינה הבינו בן-גוריון וחבריו שמוטב לא לדבר במפורש על טרנספר, כדי לא לעורר דעת קהל בינלאומית נגד הקמת המדינה היהודית העצמאית, וגם לא להסתבך עם השמאל הציוני, אבל הם לא זנחו ולא יכלו לזנוח את חלום הטרנספר, שהיה חלק מהתרבות הסוציאל-שוביניסטית של הישוב העברי בארץ-ישראל. הביצוע הוטל על דור הבנים, דור תש״ח, דור הפלמ״ח, דור הכוחנות. ________________ בשבוע הבא: יחסו של בן-גוריון לטרנספר של הערבים מארץ ישראל; אכזבתו של בן-גוריון מ"דור הכוחנות" העברי; ביקרת יוסף טבנקין על האסטרטגיה הפאביאנית של בן-גוריון; האקטיביסטים סכלו את האסטרטגיה של בן-גוריון בפרוץ המלחמה; מעשי טבח של הפלמ"ח בחסאס, בבאלד א שייח ובפיצוץ בית המלון הערבי "סמירמיס" בירושלים; פשיטה וטבח בסעסע; גרוש ערביי קיסריה הערבית; ברית הערבים מן הערים והכפרים; "צבא ההצלה" הערבי סייע ליהודים; בן-גוריון אימץ גישת הכרעה צבאית

1. שיחות עם אריה טפר-עמית 2. יוסף טבנקין, המפנה במלחמת העצמאות, יד טבנקין 1989, עמ' 14. 3. בני מוריס, לידתה של הבעית הפליטים הפלשתינים 1949-1947, עם עובד, 1991, עמ' 45.