נאום בני גנץ - עמימות מסוכנת

בני גנץ ביקש לעקוף ולטשטש בנאומו את קווי המחלוקת בין ימין לשמאל. למען בחירה דמוקרטית מודעת, במיוחד לאחר התבטאותו על האפשרות להינתקות נוספת, ראוי לשחזר ולהבליט את קווי היסוד למחלוקת. בחזון גנץ לעתיד מדינת ישראל בסוגיית יהודה ושומרון, שמעתי את המנגינה המוכרת של מקהלת אנשי הביטחון לשעבר. בהדגשת ההבטחה לחיזוק הבנייה ב"גושי ההתיישבות", הדהדה - על-אף שלא נוגנה - חלקה השני של המנגינה: "הקפאת בנייה בכל יתר היישובים". זו המנגינה המשתלבת במגמת ראשי הממשלה אהוד ברק ואהוד אולמרט להתכנס בהסכם או באופן חד-צדדי, לקו גדר ההפרדה. גם באשר לבקעת הירדן, דובר על "גבול הביטחון" למדינת ישראל, לא על מרחב התיישבות למיליון יהודים בשדרה מזרחית למדינת ישראל. חובה לדעת: במושג "גושיי ההתיישבות" נכללים בשיח הבינלאומי, גם כל השכונות היהודיות בירושלים שמעבר לקווי 67'. בנוסף לשכונות ירושלים, המיתוג "גושים" מסתכם במקרה הטוב במעלה אדומים, גוש-עציון המערבי, קריית ספר, אריאל ועוד מספר יישובים בממשק הקו הירוק. מדובר על לא יותר מ-8% -6% משטחי יהודה שומרון ובקעת הירדן. אחיזה מינימלית כזו במרחבים שמעבר לקו הירוק, רחוקה מלהעניק למדינת ישראל גבולות בני הגנה הנדרשים להגנת רצועת החוף הצרה. בשורת גנץ בעמימותה המכוונת, נראית צמודה בהיבט זה למתווה הנשיא ביל קלינטון שהפך לנקודת המוצא האמריקנית לכל הסדר. יישומו של מתווה זה, במהלך אחד או בשלבים, הוא גזרת חורבן למרבית היישובים ביו"ש ולעקירת כ-140,000 מתיישבים יהודים. יצחק רבין היה מסתייג להערכתי ממתווה זה. לאחר מחצית יובל מראשית ימי אוסלו, דרכה האסטרטגית של מדינת ישראל נדרשת לבחינה ביקורתית. נאום גנץ לא נתן לכך התייחסות משמעותית. כמעט הכל השתנה. הנחות היסוד האסטרטגיות על בסיסן ניגש ראש הממשלה יצחק רבין לתהליך נמוגו. ארה"ב שהייתה לאחר קריסת בריה"מ מעצמה הגמונית, איבדה בשנים האחרונות את מעמדה. רוסיה שבה למעמדה המעצמתי, מעורבותה במזה"ת ובאירופה מתעצמת. נוכחות אירנית אקטיבית בגבולות מדינת ישראל הולכת וגוברת ובתוך כך בחיזבאללה וחמאס התפתחו איומים בעלי הגיון צבאי שלא הוכר עד כה. למול שינויים אלה, נסיגת מדינת ישראל משטחי C ביו"ש נעשתה לסיכון קיומי. גם ביחס לאיום הפלשתיני על שימור הרוב היהודי במדינת ישראל, התרחשו תמורות משמעותיות. במאי 1994 נסוג צה"ל מכל ריכוזי האוכלוסייה הפלשתינים ברצועת עזה והעביר את השליטה באוכלוסייה על המרחב שבה התגוררה לרשות הפלשתינית שזה עתה הוקמה. בינואר 1996, הסיגה ישראל את כוחותיה ממרבית האזורים המאוכלסים ביו"ש - שטחי A ו-B. נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלשתינית. מתאריך זה ואילך, נמצאים למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלשתינית ביו"ש בשליטה פלשתינית. עם נטילת השלטון בידי חמאס בעזה, מתקיימת שם ישות ריבונית עצמאית מדינה דה-פקטו. שאיפת ראש הממשלה רבין לסיום השליטה הישראלית על הפלשתינים מומשה מאז כמעט במלואה, שימור הרוב היהודי והאופי הדמוקרטי של ישראל, אינו נדרש להיפרדות נוספת. המחלוקת בין ישראל לבין הפלשתינים ובין הישראלים לבין עצמם, אינה עוד על הדרך לסיום "הכיבוש", אלא על עתידם של ירושלים המזרחית ושל שטחי C בשאלת הנחיצות הביטחונית של המשך השליטה והאחיזה הישראלית במרחב זה. מדובר בשטחים הכוללים את כל הישובים היהודיים ביו"ש, מחנות צה"ל, דרכים ראשיות, שטחים שולטים חיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן. בין הדרישה להיפרדות נוספת ביו"ש שגנץ כנראה נמנה עמה, לבין הגישה האחרת ה"ימנית", ניצבת מחלוקת משמעותית בהשלכותיה הביטחוניות והלאומיות לגבי צורת ארגונו של המרחב בין הירדן לים. האחיזה הישראלית במרחבי שטח C, בהתיישבות ובפריסה צבאית, הם מה שנותר כמינימום החיוני הנדרש לשימור מרחב ישראלי בר הגנה. במרחב זה מצוי מפתח לעתיד מדינת ישראל, בכל תחומי החיים: לא רק בביטחון, אלא גם בכלכלה, בדיור, באחווה הקהילתית, בתרבות, באקולוגיה ובזיקת היסוד לחבלי מולדת קדומים. כאן נקודת החיבור בין הסוגיה המדינית לחברתית: ארבעה מילארד שקל שמושקעים עתה בחומת בטון ופלדה נוספת בגבול רצועת עזה ו-15 מילארד שקל שהושקעו לשווא בגדר ההפרדה בבניית גבול מדיני במסווה ביטחוני, הם החסרים במערכות הבריאות והרווחה. מגמת פינוי-פיצוי לעשרות אלפי מתיישבים ביו"ש, תוסיף עוד נטל כלכלי ושסע חברתי בלתי נסבל. זכות הבוחר לדרוש מגנץ חשיפת עמדותיו בסוגיה מרכזית זו.