האסטרטגיה של בן-גוריון (ב) "המלחמה המלוכלכת"

מלחמת העצמאות נתנה לאוהדי הטרנספר את ההזדמנות, והם לא הרשו לעצמם להחמיצה. מלחמה מעניקה לגיטימיות למעשים שאינם לגיטימיים בימי רגיעה, והטרנספריסטים גירשו את הפלשתינים מהארץ. מנהיג הישוב דוד בן-גוריון היה המכשול העיקרי שהפריע לטבנקין האב ולטבנקין הבן. בן-גוריון, שלא התנגד עקרונית לגירוש הערבים, לא הכריז בגלוי על מדיניות טרנספר ולא העז ליישם אותה, בגלל אכזבתו מהיכולת הצבאית של דור הכוחנות; הוא חשש שמלחמה כוללת תסתיים לא בגירוש הערבים אלא בתבוסת היהודים. בתחילת המלחמה לא הבין בן-גוריון שדווקא צבא בלתי מקצועי וכוחני מתאים מאוד למלחמת גירוש. הוא גם העריך שגירוש ערבים יעורר תגובה שלילית בדעת הקהל העולמית ויסיר מהמדינה היהודית את ההילה של מדינת איכות.¹ בגלל שיקולים אלה בחר בן-גוריון בתחילת המלחמה באסטרטגיה פאביאנית: דחיית ההכרעה ופרופיל נמוך. בספרו לעג יוסף טבנקין לאסטרטגיה הזאת של בן-גוריון. הוא כתב: ״הכפרים הערביים היו פרוזים, ללא מערכת ארגונית האחראית להגנת הכפר... אלה מבין תושביהם אשר לחמו, השתתפו בלחימה כמתנדבים במסגרת אקראית של כנופיות, של הזדעקות('פזעה'). למרות העדיפות המכרעת של ההגנה הסתיימו ארבעת חודשי המלחמה הראשונים במלחמת העצמאות בניצחון המִתקפה הערבית בדרכים, אשר איים באובדן ירושלים היהודית. אסטרטגיית המִגננה הצמודה, אשר הוכתבה על-ידי המנהיגות המדינית, מנעה מה׳הגנה׳ לצאת במִתְקפת-נגד יזומה. הערבים, למרות נחיתותם היחסית, הם שיזמו את הקרבות לפי בחירתם. הם בחרו במקום, בזמן ובעוצמה אשר יבטיחו להם את העדיפות הדרושה כדי לזכות בקרב״.² כדי שאסטרטגיית דחיית ההכרעה תצליח היה דרוש צבא מקצועי מאוד, וצבא כזה לא היה אז לישוב העברי. האסטרטגיה הפאביאנית נכשלה גם מפני שטבנקין וחבריו להשקפה התאמצו להכשילה, וגם מפני שבן-גוריון לא היה שלם אִתה (אפשר להניח שהוא היה תומך ביוזמות ההתקפיות של האקטיביסטים אילו האמין שהם מסוגלים לבצע את משאת נפשם); אבל היא נכשלה בעיקר מפני שבן-גוריון לא הבין את מזימתם של האקטיביסטים, ומפני שלא היו לו אמצעים לסכלה (כפי שמנחם בגין לא הבין את מזימתו של אריאל שרון במלחמת לבנון ב-1982 ולא היו לו אמצעים לסכלה). כוחות ההגנה, ובעיקר יחידות הפלמ״ח ביצעו, מתחילת המלחמה, מעשי טבח, הרס בתים וגירוש ערבים מכפריהם, הרי פעולות אחדות: שנים-עשר יום אחרי שפרצה המלחמה (ב-11 בדצמבר 1947) גרשו אנשי פלמ״ח וחטיבת ״עציוני", בפיקודו של דני מס, את תושבי הכפר חירבת זכריה שבמרכז גוש-עציון. היה זה גמול, כביכול, על הרג עשרה יהודים שנסעו לגוש בשיירה המכונה "שיירת העשרה" ושבה דני מס והמאבטחים נטשו את המקום. לא תושבי חירבת זכריה פצעו את הפיגוע.³

יחידה מהגדוד השלישי של הפלמ״ח, בפיקודו של הסמג"ד משה קלמן, תקפה את הכפר חְסָאס שבעמק החולה ב-18 בדצמבר 1947 . אנשי הכפר הזה לא השתתפו לפני כן בפיגועים נגד יהודים. התקיפה בוצעה בעקבות תקרית סמוך לחסאס שבה נהרג יהודי כנראה מפליטת כדור מנשקו. קלמן ופקודיו הרגו שבעה גברים, ארבעה ילדים ואשה אחת. נחום הורביץ מכפר-גלעדי, מוכתר המוכתרים של הגליל העליון, נפגש עם בן-גוריון, האשים את הפלמ״חניקים ברצח נשים וילדים ודרש ממנו להדיח מתפקידו את מולא כהן, מפקד הגדוד השלישי. מולא כהן לא הודח.⁴ ב-31 בדצמבר 1947 פשטו אנשי הגדוד הראשון של הפלמ״ח, בפיקוד הסמג״ד חיים אבינועם, על הכפר הערבי בלד א-שייח‘ שבין חיפה ליגור, גמול על טבח שלושים ותשעה יהודים בבתי הזיקוק, שהיה גמול על רצח פועלים ערבים בידי אנשי אצ״ל. הפושטים קיבלו הוראה להרוג מאה גברים ערבים ולגרום נזק לרכוש. הם הרגו יותר משישים גברים, נשים וילדים. למחרת, בדיון סודי של ועד הביטחון, אמר איש "השומר הצעיר" יעקב ריפטין: ״לא הייתה צריכה להיות תגובה נגד ציבור אנונימי, ואין לדעת מי הנפגעים. היו צריכים לבחון היטב במי לפגוע״.⁵ בלילה שבין 5 ל-6 בינואר 1948 פוצץ כוח של חטיבת ״עציוני", בפיקודו של יואל קרסני, את בית-המלון ״סמירמיס" בשכונת קטמון בירושלים. עשרים ושישה אנשים נהרגו בפיצוץ ורבים נפצעו. אחד ההרוגים היה סגן-הקונסול הספרדי. בישיבת ועד הביטחון אמר ראש המפקדה הארצית של ההגנה ישראל גלילי: ״בבחירת מלון גדול כמטרה לפגיעה יש לראות שגיאה קשה״.⁶ בלילה שבין 14 ל-15 בפברואר, במלאת שלושים להרג שלושים וחמישה אנשי ההגנה בדרך לגוש-עציון, פשט כוח מהגדוד השלישי של הפלמ״ח על הכפר סעסע בגליל העליון. הפושטים פוצצו בתים רבים בכפר, ומהפיצוצים נהרגו כשישים גברים, נשים וילדים, חמישה עשר בתים נהרסו ושישה ניזוקו קשה. הש״י דיווח על פאניקה בכפרים הערביים.⁷ אנשי הגדוד הרביעי של הפלמ״ח, שמפקדו היה יוסף טבנקין, השתלטו על הכפר הערבי קיסריה באמצע פברואר, גירשו את תושביו והרסו את רוב בתיו. רק שישה בתים נשארו בקיסריה, והם נשארו מפני שחומר הנפץ אזל. אהרון כהן, מראשי מפ״ם, כתב שתושבי קיסריה הערבית ״עשו ככל יכולתם כדי לשמור על השקט בכפר ובסביבתו... אנשי הכפר סיפקו תוצרת חקלאית לשוק היהודי בחיפה וחדרה". בני מוריס כתב במחקרו: "קיסריה הייתה הכפר הראשון שתושביו גורשו לפי תכנון מוקדם ובאופן מאורגן על-ידי ההגנה ב-1948״.⁸

שלושת חודשי ״המלחמה המלוכלכת״ הזאת לא מנעו את תבוסת היהודים במלחמת הדרכים, אך הכינו את הקרקע לניצחון היהודים על הפלשתינים במלחמה כולה. הם לימדו את ראשי מערכת הביטחון שפיגועים נגד ערבים לרבות מעשי טבח וגרושים מקנים יתרונות צבאיים ואינם מסכנים את הפוגעים בתשלום מחיר מדיני. רוב אנשי הישוב העברי הגיבו על מעשים אלה בהתעלמות או בשביעות רצון, והמתנגדים המעטים במערכת הפוליטית העברית השמיעו את ביקורתם בחדרי חדרים ולא ניסו לעורר נגדם את דעת הקהל. צבאות מדינות ערב לא פלשו לארץ כדי להציל את הפלשתינים, והסתננות ״צבא ההצלה״ לארץ-ישראל התגלתה כאיום סרק (קרבות יחיעם וטירת צבי), והזיקה לפלשתינים יותר משהועילה להם (קרבות משמר-העמק ורמת-יוחנן). השלטונות הבריטיים, שהיו עסוקים בפינוי מארץ-ישראל, השמיעו פה ושם דברי גינוי אך לא נקטו אמצעים נגד מעשים אלה של היהודים, העיתונים בעולם הקדישו להם מקום מועט וראשי המדינות לא התייחסו אליהם. בן-גוריון ראה כי טוב, והבין שהפלמ״ח מתאים ל״מלחמה המלוכלכת״. בחודש המלחמה הרביעי קיבלו המעשים האלה לגיטימציה בהחלת מהוססת אומנם של יישום "תוכנית ד'". יגאל ידין, הרמטכ״ל בפועל ומקורבו של בן-גוריון, ניסח את התוכנית האסטרטגית של ההגנה לקראת הקמת המדינה, ״תוכנית ד‘ - מארם 1948", וקבע את השמדת הכפרים הערביים כיעד אסטרטגי. ״כדי להבטיח את מערכת ההגנה הקבועה של הישובים היהודים דרושות פעולות נגד ישובים של האויב הנמצאים בתוך או בקרבת מערכת-ההגנה שלנו, במטרה למנוע את שימושם כבסיסים לכוח מזויין פעיל. פעולות אלה תתחלקנה לסוגים כדלקמן: השמדת כפרים (שריפה, פיצוץ ומיקוש חורבות), בעיקר לגבי ישובים שאין באפשרותנו להשתלט עליהם בקביעות. פעולות ביעור והשתלטות שתעשנה בהתאם לקווים: כיתור הכפר ועריכת חיפוש בתוכו, במקרה של התנגדות השמדת הכוח המזויין וגירוש האוכלוסייה אל מעבר לגבול המדינה. כפרים שפונו כנ״ל יכללו בתוך מערכת-ההגנה הקבועה ויבוצרו בהתאם לצרכים".⁹ על חטיבת ״עציוני" הטיל ידין ״לבער ולהשמיד לפי שיקול דעתך״, את הכפרים הסמוכים לקו ההגנה של ירושלים.¹⁰

במשך כל תקופת המלחמה ברחו פלשתינים וגם יהודים מארץ-ישראל לחו״ל ומאזורי מצוקה לאזורים יותר בטוחים. יהודים ברחו מן הרובע יהודי בעיר העתיקה ומשכונות קטמון וטלביה בירושלים לרובעים שהיו בשליטה מלאה של היהודים, ומירושלים לאזור תל אביב; פלשתינים ברחו מיפו, מחיפה הערבית ומרוב האזורים שהמלחמה התחוללה בהם. בריחת הערבים הכיתה המונית יותר מזו של היהודים מפני שלא הייתה הסכמה כללית על ערביי ארץ-ישראל על המלחמה, ומפני שהארגון שלהם היה לקוי וכל משפחה דאגה לעצמה. בריחת ערביי ארץ-ישראל מבתיהם העסיקה את התקשורת הערבית בזמן אמיתי: ב-30 במארס התפרסם בעיתון הפלשתיני מאמר שבו נכתב בין היתר: "תושבי הכפר הגדול שייח' מוניס¹¹ ותושבי כפרים ערביים רבים אחרים באזור תל אביב המיטו קלון על כולנו בנוטשם את כפריהם על מקנם ועל טפם... אי-אפשר שלא להשוות מנוסה מבישה זו עם עמדתה האיתנה של ה'הגנה' לגבי כל היישובים היהודיים המצויים באזורים ערביים... אך מה בצע בהשוואות שהרי כולנו יודעים כי ה'הגנה' נחלצת לקרב באומץ לב ואילו אנו נמלטים מפני המלחמה".¹² ב-30 ביוני התפרסם בעיתון פלשתיני אחר: "הקבוצה הראשונה של הגיס החמישי הם אלה הנוטשים את בתיהם ובתי-עסקיהם ויוצאים לחיות במקומות אחרים. רבים מהם חיו ברווחה גדולה ובמותרות. מיד עם היראות סימן ראשון לצרה הם נושאים את רגליהם להתחמק מנשיאה בעול המאבק אם במישרין ואם בעקיפין. הארצות השכנות עשו לנו שירות רע בהכניסן את אלה הבורחים משדה הקרב. אלה הסוג הגרוע ביותר בגיס החמישי שלנו וראויים לענישה בכל חומר הדין".¹³ לפי בני מוריס ברחו מבתיהם כשבעים וחמישה אלף פלשתינים בארבעת חודשי המלחמה הראשונים, ״בעיקר מקרב המעמד העליון והבינוני ביפו, בחיפה ובירושלים, וכן כפריים מן הכפרים שבעיבורה של ירושלים ובמישור החוף... ככל שרבו מעשי האלימות כן הואצה יציאתם של האמידים והעשירים מן הערים... יציאת הערבים מן הערים ומן הכפרים הייתה בעיקרה תולדה של התקפות מצד ההגנה, האצ״ל או הלח״י, וכן בגלל הפחד מפני התקפות כאלה העלולות להתרחש בעתיד ותחושת הפגיעות להתקפות כאלה״.¹⁴

פאוזי אל-קאוקגי יצא לקסטל, עם לוחמים ותותחים, להציל את כבוד הערבים",¹⁵ כתוב בידיעה שהגיעה לש״י הירושלמי בעיצומה של מערכת הקסטל, ב-5 באפריל. לא כבוד הערבים עמד אז על הפרק אלא הכרעה במלחמה כולה. במבואות המערביים של ירושלים התחוללה המערכה שהייתה עתידה לקבוע את היחסים בין היהודים לפלשתינים ולמדינות ערב במשך עשרות שנים. מפקדי שני הצדדים ומנהיגיהם לא הבינו שזאת הזדמנות חד-פעמית. הם לא הבינו זאת בתחילת אפריל והם לא הבינו זאת בסופו (רובם אינם מבינים זאת גם כיום, אחרי שבעים ואחת שנים) ובכך היו שותפים לרוב המנהיגים והמפקדים לאורך ההיסטוריה, שלא כיוונו את המאורעות אלא נגררו אחריהם. מה שהתרחש בתחילת אפריל היה ״אירוע שער״; כל מה שקרה בארץ-ישראל אחריו היה שונה ממה שקרה לפניו. המידע התאמת אחרי שלושה ימים. ב-8 באפריל, יום אחד לפני הקרב האחרון במערכה על אזור הקסטל, הגיעה לבית-סוריק שבעמק גבעון התגבורת הערבית הצפויה: שישה תותחים 75 מ"מ, שלוש שריוניות ופלוגת רובאים סדירים עירקים וסורים - בראשות ראיס ממן אל-ביטאר, ראש המטה של ״צבא ההצלה״. היה זה כוח צבאי חזק מאוד במונחי הימים ההם, והוא היה עלול להטות את הכף לצד הערבי אילו היה יותר פעיל (אחרי שבועיים הביס הכוח הזה את העילית של ההגנה, הגדוד הרביעי של הפלמ״ח, שתקף אותו בקרב נבי סמואל, ומשימת הגדוד הזה, להשתלט על צפון יהודה ולחצוץ בין ירושלים ובין השומרון, לא בוצעה), אבל ב-9 באפריל לא סייעו אל-ביטאר ופקודיו לכוח הפלשתיני והוא הובס. ניצח אותו כוח משולב של ההגנה, אצ״ל ולח״י, שלא היה לו פיקוד אחיד ושלא היה מתואם היטב. למפקדי ״צבא ההצלה״ ולשולחיהם, שליטי מנהיגי המדינות הערביות, היה אינטרס לתמרן את הפלשתינים לתבוסה ולדחוק מן הזירה את מנהיגיהם, החוסיינים, כדי לרשת אותם בגיזרת ירושלים ולהשיג הגמוניה בכל הארץ. למעשה הניחו ״האחים הערבים" ליהודים לנצח את הפלשתינים במערכה על ארץ-ישראל. המחדל המכוון הזה שלהם עודד את בן-גוריון לאמץ את התפיסה המקסימליסטית של יצחק טבנקין. כך הושלם המהפך. בן-גוריון לא נעשה טבנקינאי או רוויזיוניסט, אבל התקרב מאוד לעמדותיהם של יריביו. הוא נטש את גישת הפשרה המדינית והחליף אותה בגישת ההכרעה הצבאית, וסיפוח שטחים שאִפיינה את כל מהלכיו כלפי הפלשתינים מאז עד שפרש מראשות הממשלה, ב-1963, ואת האסטרטגיה הישראלית בארבעים וחמש השנים שבין אפריל 1948 לחתימת ״הסכם אוסלו" באוגוסט 1993. __________________ פקודה של שמעון אבידן איש "השומר הצעיר" ליוסף טבנקין איש הקיבוץ המאוחד, לעשות שמות באנשי צבא ההצלה. טבנקין פירש זאת כלגיטימציה להשמיד כפרים ערביים; תקרית עם הצבא הבריטי; פלוגת חיים פוזננסקי עולה לקריית ענבים; טבנקין חושש לתקוף יחידות מצבא ההצלה; מטוסי שירות האוויר של ארגון ההגנה הפציצו את יחידות צבא ההצלה ממערב לירושלים; תכנון שיירת נחשון השלישית ופקודה שהתפרשה כאישור להשמיד כפרים.

1. ואכן, תדמית של מדינת איכות דבקה בישראל בשנותיה הראשונות. שבועיים אחרי הכרזת העצמאות אמר ארווין מ. אנגל באספה של הוועד היהודי אמריקני בניו-יורק: "ישראל תהיה מדינת צדק לערבים וליהודים, דוגמה לדמוקרטיה לכול העולם". ) בולטין יומי יהודי, סוכנות הידיעות היהודית, מס' 531, 11 ביוני 1948). 2. יוסף טבנקין, שם, עמ' 32. 3. עדות של אריה טפר עמית שהיה מפקד מחלקת פלמ"ח בגוש והוא ופקודיו בצעו את הגירוש. 4. האירוע תואר בפרוטרוט כולל מקורות בספר .... 5. שם, שם. 6. שם, שם. 7. שם, שם 8 בני מוריס שם, עמ' 82. 9. א"צ, תוכנית ד' תעודות אופרטיביות לחטיבות; "מערכות", מס' 264-263, עמ' 27-24. 10. א"צ, שם, 11. שייח' מוניס, היה כפר ערבי מצפון לתל אביב. בחודש מארס 1948 נמלטו תושבי הכפר ממנו. בתי הכפר נהרסו ואדמותיו צורפו לשטח המוניציפלי של תל אביב. היום ממוקמות שם אוניברסיטת תל אביב ושכונת רמת אביב 12. א-צריח, 30 במארס 1948.מצוטט בספרייה הווירטואלית של מטח. 13. א-שעב, 30 ביוני 1948, שם. 14. בני מוריס, שם, עמ' 51, 89. 15. א"צ, אל אמון מאת עציוני, 5 באפריל ;948. 16. שם, 9 באפריל. 17. ראה, אורי מילשטיין, דרך רבין ומורשתו, שרידות 2010