התגבורת הערבית הגיעה, דיווח יוסף טבנקין, מפקד הגיזרה המחזרית של "מבצע נחשון" והגדוד הרביעי של הפלמ״ח, למפקדו הישיר שמעון אבידן ביום ההכרעה (9 באפריל), שעות אחדות אחרי שכבר הובסו הפלשתינים בקרב דיר-יאסין. אבידן, מפקד מִבצע ״נחשון", עדיין לא הבין שההכרעה כבר נפלה; הוא ייחד את תשומת-ליבו למשלוח השיירות מהשפלה לירושלים וחשש שפקודי אל-בִּיטָאר יחסמו את דרכן. על כן פקד על טבנקין ״להתבסס חזק בקסטל", הבטיח לו שתבוא לעזרתו מהשפלה שיירה עם נשק, לרבות מרגמת דוידקה ועשרים פגזים, והוסיף עצה לפקודה שלכאורה אינה מתאימה לאיש "השומר הצעיר": ״עשה בהם שמות״.
1
טבנקין היה עדיין בהלם, מאז קרב ״שיירת חולדה"(31 במארס) ולא היה מסוגל לעשות שמות באויב שיודע להילחם, ואף-על-פי-כן השפיעה עצתו של אבידן על מהלכי המלחמה. ה״עשה בהם שמות״ העניק לטבנקין לגיטימציה להשמיד כפרים ערביים שתושביהם לא נלחמו אלא ברחו מפחד פן יעוללו להם לוחמי הפלמ״ח מה שהם האמינו שעוללו אנשי אצ"ל, לח״י ומלווי השיירות של הפלמ״ח לתושבי דיר יאסין. אבידן כיוון את דבריו לחיילי ״צבא ההצלה״, ואילו יוסף טבנקין כיוון את האש אל הכפריים הפלשתינים. ההבדל הקטן הזה ממחיש את ההבדל בין תנועת ״השומר הצעיר״ ו״הקיבוץ הארצי״, שאבידן השתייך אליהם, ובין ״הקיבוץ המאוחד״ שאביו של יוסף טבנקין היה מנהיגו, והוא גם מסביר מדוע דרכו של ״הקיבוץ המאוחד״ היא שעיצבה את האסטרטגיה היהודית באותו שלב של מלחמת העצמאות. למחרת תקפו פקודיו של טבנקין את הכפר קולוניה והשמידו את תושביו.
מיד אחרי שכבשו לוחמי הפלמ״ח את הקסטל נודע לש״י שהערבים מתכוננים לתקוף את כל הישובים שבין נווה-אילן למוצא תחתית. הרי ההודעה: ״צבא ההצלה יתקוף מצפון, מבית סוריק, ויחידות מקומיות יתקפו מדרום, מעין-כרם. נשק רב, שהגיע ממצרים, חולק ליחידות הערביות שחנו בין חברון לירושלים". ראש הש״י הירושלמי
יצחק לוי הציע לידין לתגבר את כוחות ההגנה באזור ולתת להם חיפוי אווירי.
2 הדרך לירושלים הייתה פתוחה, בן-גוריון קבע ששיגור שיירת-האספקה הוא משימת-העל של המבצע, אבל שיירת-האספקה השנייה של ״מבצע נחשון" לא התארגנה במועד המתוכנן. אנשי מטות העורף, ובעיקר ראש אגף האפסנאות במטכ״ל יוסף אבידר, חבר הגנה ותיק ונאמנו של בן-גוריון, לא עמדו במשימה.
3 נהגי ״שיירת נחשון" הראשונה, שחזרו מירושלים, חנו בחולדה וחיכו זמן רב להוראה לצאת שוב להביא נשק, תחמושת ומזון, ולהוביל לקריית-ענבים גם פלוגת פלמ״ח בפיקודו של חיים פוזננסקי (פוזה). משימת הפלוגה הזאת הייתה לסייע לטבנקין לעשות שמות באל ביטאר ובפקודיו, אך היא סייעה לו במלחמתו, הכמעט פרטית באותו שלב, נגד הכפרים הפלשתיניים. בשטח, שונה ייעודו של מבצע ״נחשון״, והוא פרץ את הדרך לא כדי להביא את האספקה לתושבי ירושלים אלא כדי להביא אספקה להורסי הכפרים בסביבות ירושלים.
חיילי הגדוד המערבי במיבצע ״נחשון״, הגדוד של
חיים לסקוב, פוצצו שלושה גשרים על הדרכים שחיברו את הכפרים הערביים בגיזרת לטרון לכביש הראשי, והטרידו באש כפרים ערביים ומכוניות ערביות, כדי לאבטח את השיירה הצבאית, אף כי באותה גיזרה היה הסכם אי-התקפה בין יהודים לערבים.
4 פקודיו של לסקוב גם ירו, בהזדמנות זאת ובניגוד לפקודות, על מכוניות של הצבא הבריטי ושל הלגיון העבר-ירדני, הרגו שלושה חיילי לגיון, פצעו קשה חייל מאוריציאני ששירת בצבא הבריטי, לקחו בשבי שני חיילים בריטים ושרפו מכונית בריטית. מעשה זה היה מנוגד למדיניות של ההגנה, לא להתעמת עם הצבא הבריטי ועם הלגיון העבר-ירדני בעיצומה של המלחמה נגד הפלשתינים, זמן קצר לפני סיום המנדט. משוריינים ומטוס בריטיים הגיעו למקום התקרית. אחרי חילופי-יריות התנצלו נציגי ההגנה לפני נציגי השלטון והם קיבלו את ההתנצלות (תקרית זאת, אגב, היא אחת ההוכחות לאי-רצונם של הבריטים להפעיל צבא נגד היהודים).
פקודיו של טבנקין פגשו את השיירה הצבאית הקטנה בשער-הגיא (בשבת, 10באפריל בבוקר השכם), והודיעו למפקדה שהדרך פתוחה. בשעה 07.45 בבוקר הגיעה השיירה למעלה-החמישה, וב-14.30 אחרי הצהריים חזרה לחולדה ללא תקלות, ואבידן שלח לידין דווח אופטימי: ״הצליפה (בדרך לירושלים) תימשך, אבל יש ביטחון מוחלט שעל פעולות הנחת המוקשים התגברנו בהחלט, כל עוד מוצבות היחידות בשטח". אבידן הציע לארגן מיד את שיירת האספקה הגדולה השנייה.
5 לאופטימיות שלו לא הייתה הצדקה השיירה הגדולה ביותר במלחמת העצמאות נקלעה למלכודת-מוות בשער הגיא אחרי עשרה ימים, ומפקדה,
יצחק רבין, נטש את פקודיו ונמלט למקום מבטחים.
6