האסטרטגיה של בן-גוריון (ה) "פינינו את הארץ מערבים"

המיבצע שמתכנניו תלו בו תקוות גדולות הסתיים ב-15 באפריל, בקול דממה דקה ובתחושת כישלון. ההצלחה היחידה היה קרב דיר יאסין שממנה ביקשו ראשי היישוב ומפקדי ה"הגנה" להתעלם. קרב הקסטל ואסון שיירת הר-הצופים חשפו ליקויים רבים וחמורים בתפקוד מפקדי החטיבות (שמעון אבידן ודוד שאלתיאל); מפקדי-הגדודים (יוסף טבנקין וזלמן מרט), ואנשי המטה הבכירים. וביומיים האחרונים של מיבצע ״נחשון״ ירדה עוד יותר רמת תפקודם של המפקדים ושל החיילים. כדי להציל את המצב נשלחה אל הגיזרה חטיבת פלמ״ח הומוגנית, במקום הכוחות המצורפים, שאורגנו לשם המיבצע. הייתה זאת החטיבה החדשה ״הראל״, שהורכבה מהגדודים הרביעי, החמישי ושרידים מהשישי.¹ תקוות גדולות חדשות נלוו לחילופי-גברי אלה. אנשי צמרת הביטחון הניחו שמפקד ״הראל״, יצחק רבין, ישלוט במצב ביתר הצלחה מטבנקין ואבידן, ושלוחמי הפלמ״ח יצליחו במשימותיהם יותר מפקודיו של לסקוב. התקוות היו מוגזמות. בשני ימי המיבצע האחרונים נכנסו יחידות מגדודו של לסקוב למחנה ואדי צראר. הן התכוננו לקרב עם החיילים העירקים שהיו אמורים לאייש מחנה זה, אך העירקים לא חיכו ללוחמים היהודים ונטשו אותו. חייליו של לסקוב נכנסו למחנה ריק. שלוש יחידות מגדוד עתודה של ״נחשון״, בפיקודו של אלדד אוארבוך, נשלחו לכבוש את הכפרים קזאזה וסג׳ד, במרחק ארבעה קילומטרים מדרום לחולדה. יחידות אלה תעו בדרך, לא הגיעו ליעד, ולא ביצעו את המשימה (אבידן סיפר שבגלל מחדל זה הוא הדיח את אוארבוך מתפקידו. אוארבוך סיפר שהוא עזב מרצונו את חטיבת ״גבעתי״ ועבר ל״קרייתי״).²

בגיזרה המזרחית של המיבצע יצאו ב-15 באפריל שלוש פלוגות, בראשותו של יוסף טבנקין, לתקוף את הכפר סריס³ שחלש על היציאה משער-הגיא לכיוון ירושלים. הסיירים טעו בניווט. הלוחמים התגלו לעיני האויב, וטבנקין פקד עליהם לחזור לבסיס. תושבי סריס, שקלטו את אות האזהרה, פינו את הנשים והילדים מהכפר. הגדוד של טבנקין תקף את סריס למחרת. חוליית הנשק הכבד שהתמקמה בנווה-אילן ירתה עליו שלוש פצצות 3 אינטש, ופלוגה בפיקוד חיים פוזננסקי(פוזה) הסתערה עליו. בקרב קצר מאוד, בו נהרגו שבעה ערבים ונפצעו ארבעה יהודים, כבשו אנשי הפלמ״ח את סריס, והערבים ברחו ממנו, ואז ראה טבנקין משוריינים בריטיים על הכביש, וסבר שהם מתכוונים לגרש את פקודיו מהכפר שנכבש. על-פי הוראתו ירו פקודיו בבריטים, ואלה הסתלקו מיד.⁴ אורי ריפתין, אז נוטר, סיפר אחר-כך שמשוריין הנוטרים שלו נתקע ביום ההוא על הכביש מול סריס, תוך-כדי חילופי היריות. ״ראינו את עצמנו כאבודים. למזלנו עבר במקום פטרול בריטי על חצאי-זחלים. הבריטים חילצו אותנו מהאש.״⁵ זה היה הפטרול שפקודיו של טבנקין ירו עליו. זמן קצר אחרי כיבוש סריס תיאר אחד הלוחמים את רשמיו ב״קול המגן״, כתב-העת הפנימי של ה"הגנה" בירושלים: ״האויב נטש את עמדותיו ונסוג בבהלה אל הוואדי שממזרח. אחרי חצי-שעה נמסר כי הדרך לכפר פנויה, וכי על החבלנים להתקרב למקום ולהיפגש שם עם אנשינו הכובשים. צלפים ערבים ניסו את מזלם מן הרכס הרחוק של חירבת אל-עומור. מקצת מכוחותינו חזרו לבסיס, ואחרים השמידו את קיני הכנופיות. ההתפוצצויות נשמעו היטב... ועשן לבן התפשט על-פני ואדיות בסביבה וכיסה את הכביש הראשי... בית אחר בית התמוטט ונהפך לעיי מפולת. אחד הבחורים לא פסק מלמנות: 'זה בשביל שיירת ׳אגד׳, זה בעבור מכוניות ׳שלב׳ שעלו באש, זה בשביל מוטקה.' יותר מחמש שעות החזיקו כוחותינו בכפר. הם יכלו להחזיק בו עוד ולפוצץ גם את שאר הבתים שנותרו לאחר שפוצצו ארבעים ושניים. אך זה היה מיותר. חבל על חומר-הנפץ.״⁶

מהכפר בית-מחסיר ניסו ערבים לתקוף את כובשי סריס ונבלמו במרחק מאתיים מטר מהכפר, שפלוגתו של מרדכי (מוטי) בן-פורת הגנה עליו. אחרי שפוצצו את ארבעים ושניים הבתים נטשו טבנקין ופקודיו את סריס. היה זה הכפר השלישי (אחרי קסטל וקולוניה) שיוסף טבנקין הרס. ״עשיתי זאת כדי לשחרר את הדרך לירושלים מפיגועים". אמר אחר-כך. ״התושבים עזבו את הכפרים, והם חדלו להיות בסיסי התקפה. הייתה לפעולה עוד משמעות, מרחיקת-לכת, פינינו את הארץ מערבים וירשנו אותה. פעולות דומות נעשו באותו זמן בסביבות משמר-העמק, ואחר-כך בגליל. ושיטה זו הייתה לדרך המלך של כיבוש הארץ. הכפר סריס אומנם היה מיטרד לתחבורה לירושלים, אבל כיבושו לא פתר את כל בעיות התחבורה הזאת. הכפר הגדול דיר-איוב, ממזרח לשער-הגיא, חסם אותה, גם אחרי שנסתיים מיבצע ״נחשון״.⁷ בתשעת ימי המיבצע, (מ-6 עד 15 באפריל) עלו לירושלים רק שתי שיירות אספקה. אחת קטנה, בתחילתו (6 באפריל), ואחת גדולה, אחרי שבוע (13באפריל, יום אסון שיירת הר-הצופים). שיירה אחת, שהובילה אספקה צבאית, עלתה לקריית-ענבים (ב-10 באפריל). בסך הכל שלוש שיירות, אם כי על-פי התוכנית היו אומרות לעלות לירושלים שיירות רבות, לפחות שיירה ביום, יום אחר יום. ב-14 באפריל אמר יגאל אלון לבן גוריון כי נראה שהשיירה הבאה לא תצא לירושלים לפני שבת (17 באפריל), מפני שהגדוד של לסקוב עייף ויש להחליף אותו בגדוד פלמ״ח, ולהתכונן להתקפת-נגד של הערבים בגיזרת ״נחשון״. אלון הציע לבן גוריון ״לפגוע בוואדי צראר, בבית ג׳יז, רמלה, סריס, חירבת אל-עומור, אולי גם בית-סוריק ובית- איכסא.״ בן-גוריון הביע מורת-רוח על דחיית מועד יציאת השיירה הבאה. הוא חשש שאם יחכו עד ה-17 באפריל, יפריעו הבריטים ליהודים לנצל את הצלחות ״נחשון״. אלון ענה שהדחיה הכרחית, עקב האבידות הרבות, ומנה שלושים וארבעה נפגעים: עשרים ושישה בקסטל ושמונה בפעולות אחרות.⁸

נראה שאלון היה אחד האחראים למיעוט מספרן של השיירות שנשלחו לירושלים במיבצע ״נחשון״; לפירוק הגדוד של לסקוב ומטה המיבצע; להחזרת גדודו של אוראבוך (בלי המג״ד) ל״גבעתי״, ולהטלת כל האחריות לדרך לירושלים על הפלמ״ח לבדו. ככל הנראה הדריכו אותו הערכת המצב שלו ושל אנשי מטהו, לרצון שהפלמ״ח יישא באחריות ובלחימה. אלון האמין שהפלמ״ח יעשה זאת יותר טוב מכל הכוחות או צירופי הכוחות האחרים. נראה שאלון הבין באותו שלב כי טעה בפרוץ המלחמה, כשנטל על עצמו את האחריות במטה הפלמ"ח על הגליל ועל הנגב, ואת חזית ירושלים השאיר לקצין המבצעים, יצחק רבין. מכיוון שבארבעה וחצי החודשים הראשונים היה חלקו הממשי שולי, במלחמה, הוא ביקש לפקד על מערכה. אבל הוא איחר את הרכבת: המערכה על ירושלים עברה לאחריותו הישירה של המטה הכללי, ובאופן יותר מדויק, למפקד אגף המבצעים, יגאל ידין. רפאל ורדי,⁹ מפקד פלוגה בגדוד של לסקוב, סיפר לימים, איך הגיב על פירוק הגדוד ונטישת המאחזים על הכביש: ״אמרתי ללסקוב ולאבידן: ׳פתחנו את הדרך לירושלים ועכשיו מפרקים את הכוח! מה ההיגיון? מוטב להמשיך ולהחזיק במשלטים, כדי שהערבים לא יחזרו אליהם, כדי שהדרך לא תיחסם מחדש וכדי שלא נשוב ונכבוש אותה במחיר יקר׳. השיבו לי שהכוחות דרושים במקומות אחרים. עד-מהרה הסתבר שצדקתי. המאמץ שעשינו אחר-כך לפתוח את הדרך לירושלים מחדש היה קשה, והמחיר ששילמנו היה עצום.״¹⁰ לסקוב סיפר שהוא המליץ להשאיר כוחות על פסגות ההרים לאורך הדרך, ושהצעתו נדחתה. ״אילו נוצלה הצלחת ׳נחשון׳ טען לסקוב, ״היו נחסכים קרבות לטרון העקובים מדם.״¹¹ __________________ בשבוע הבא: דווח על ליקויי הפיקוד העליון של ארגון ההגנה ב"מבצע נחשון"; מפקדים נפחו בדיווחים מספר חיילים כדי לקבל יותר אספקה; מפקדים נבחרו לא על-פי כישוריהם; מטרות מבצע נחשון לא הושגו; נשלחו למבצע חיילים לא מאומנים; נחשפו ליקויים בתכנון המבצע; אנשי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח טבחו כפריים ערבים שלא ברחו; הפגיעות בטוהר הנשק לא נידונו בשום פורום; הבריטים בקשו למנוע תבוסה מהיהודים בחזית ירושלים.

1. יצחק רבין, פנקס שירות, ספריית מעריב 1979, עמ' 40-31 2. מערכות נ"ו, עמ' 41-40; ראיונות עם מיכאל צ'צ'יק, רפאל ורדי, אלדד אוארבוך ויששכר שדמי. 3. על אדמותיו הוקם המושב שורש אחד עשר ק"מ ממערב לירושלים 4. א"צ ממועצה למטכ"ל, 16 באפריל 1948; יוסף פורגינסקי "70 ימים במצור ירושלים (יומן)~ ראיונות עם יוסף טבנקין, יעקב זהבי, רפאל שפר ויוסף שטרן. 5. ארכיון יד בן צבי, עדות של אורי ריפתין. 6. שם, "הפעולה בסריס", עיתון המגן מס' 2. 7. ראיונות עם יוסף טבנקין. 8. יומן דב"ג, 14 באפריל 1948. 9. לימים אלוף בצה"ל וראש אגף כוח אדם במטכ"ל 10.ראיון עם רפאל ורדי 11. ראיונות עם חיים לסקוב.