המערכה בעמק הירדן (א') הכנות לקויות

באזור עמק הירדן, שהוא חלק מהשבר הסורי-אפריקני, המחלקת את ארץ ישראל למערבית ולמזרחית, התנהלו מלחמות מכריעות במהלך ההיסטוריה. בשנת 638 הביסו שם המוסלמים את הביזנטים וכבשו את הארץ; ב-1187 היכה צלאח א-דין את הצלבנים בקרני חיטין שממערב לבקעת כנרות, ובסוף מלחמת העולם הראשונה ניסו הטורקים לבצר את העמק כדי לבלום את התקדמות הצבא הבריטי, והאנגלים הבקיעו את קו הבלימה. בתולדות ההתיישבות העברית ידועה בקעת כִּנָרות כערש התנועה הקיבוצית וכמרחב שבו הונח היסוד לתשתית התרבותית של היישוב ושל המדינה: לא באנו לכבוש אלא לבנות מולדת ולברוא אדם חדש וחברה חדשה. זאת הייתה תרבותם של בן-גוריון וחבריו, של מפקדי הפלמ"ח, ושל רוב מקבלי ההחלטות במלחמת העצמאות שנתקעה בדיסוננס קוגניטיבי, ויצרה מציאות מלחמתית שונה לחלוטין, כפי שיתברר להלן. המושבה מנחמיה הוקמה ב-1903, המושבה כינרת והקיבוץ הראשון דגניה א' הוקמו ב-1909, קבוצת כינרת ב-19013, דגניה ב' ב-1920, אשדות יעקב ב-1924, בית זרע ב-1927, אפיקים ב-1932, עין גב, שער הגולן ומסדה ב-1936, גשר ב-1939. סך הכל שתי מושבות ועשרה קיבוצים. אם מקצת מן האנרגיה ההתיישבותית הזאת הייתה מושקעת במרחב ירושלים, פני מלחמת העצמאות היו אחרים. אבל עבור "החלוצים" ירושלים השתייכה לתרבות שממנה הם השתדלו להתנער. בעמק כִּנָרות ובטבריה היה מצבם הצבאי של היהודים טוב מזה של הערבים. הישוב הערבי הגדול ביותר בעמק זה היה העיירה צמח¹. בתקופת התלמוד הייתה צמח עיר של נוכרים והייתה בה קהילה יהודית. במאה התשעה עשרה ישבו בעיירה זו פקידי השלטון הטורקי ומהגרים ערבים מאלג'יריה, לאחר כניעת מנהיגם, האמיר עבד אלקאדר אלג'וזארי, לצרפתים, והגירתו לדמשק. הגירת האלג'יראים לארץ ישראל התרחשה בארבעה גלים, מ-1847 עד 1920. ב-1905 כשהונחה מסילת הברזל בין חיפה לדמשק הוקמה בצמח תחנת רכבת. בתקופת המנדט הבריטי קנו היהודים כמחצית מאדמות צמח. לפני מלחמת העצמאות היה מספר תושבי צמח כשלושת אלפים ושש מאות נפש, ובכללם עשרים ושתיים משפחות יהודיות שנטשו את העיירה בפרוץ מלחמת העצמאות. רוב תושבי העיירה היו אריסים, חקלאים, דייגים ורוכלים. ² בעמק ובסביבתו שכנו כמה כפרים ערביים גדולים וריכוזי בדווים (אסמרה, בין צמח לעין גב; עובדיה, ממערב לבית זרע; אודסיה, ממזרח לאשדות יעקב, וכן כפרים קטנים של שבט הדלייקה ממערב למושבה כינרת, והכפר ג'יסר אל מג'מע ליד קיבוץ גשר.³ בין אפריל 1920 לאפריל 1948 אירעו בעמק כִּנָרוֹת כמה וכמה תקריות ותגרות דמים, מקצתם עקב סכסוכים מקומיים. ב־ 24 באפריל 1920 התנפלו אלפי פלחים ובדווים על חיילים הודים ששרתו בצבא הבריטי, בבסיסים ליד צמח. בקרב, שנמשך שבע שעות, נהרגו שישים ערבים ועשרים הודים, ורבים נפצעו. יהודה סלוצקי כתב בספר ה"הגנה" שבקרב ההוא הציל הצבא הבריטי את הגליל היהודי.

בין אפריל 1920 לאפריל 1948 נהנו יישובי עמק כינרות משקט יחסי, שהיו בו, אמנם, הרבה תקריות ותגרות דמים⁴, מקצתן בגלל סכסוכים מקומיים. יישובי עמק הירדן כמעט לא נפגעו במאורעות 1929 ובמאורעות 1939-1936. גיורא (ג'ורה) שנאן (שינבסקי) מאפיקים, איש הביטחון המרכזי באזור, בשנות השלושים והארבעים, הסביר שהערבים לא העזו אז להצית שדות של יהודים שגבלו בשדותיהם. ב-1933 הקים שנאן בעמק הירדן יחידה מגויסת נודדת שיצאה מהישובים ופעלה בשדות ובדרכים. יחידה זו הקדימה בשלוש שנים את חלקי הארץ האחדים ב״יציאה מהגדר".⁵ כך עשו אנשי עמק הירדן את הצעד הראשון במעבר של ארגון ה"הגנה" ממיליציה טהורה, לצבא חצי סדיר. צעד זה עמד בסתירה לאידיאולוגיה של המייסדים. בימי "המאורעות", במחצית השנייה של שנות השלושים, הטרידו ערבים את המושבות כינרת ומנחמיה שבשולי העמק. שמואל יזרעאלי מהמושבה כינרת סיפר: "הכנופיות ניסו להיכנס פעמים אחדות למושבה ונהדפו. הערבים היו עוקרים עצים בפרדסים, ואנחנו שמרנו עליהם בלילות. הגניבות הטרידו יותר מההתקפות. בני שבט הדלייקה נהגו אפילו לגנוב תפוחי אדמה מהתלמים. לא יצאנו מפתח הבית בלי שבריה מוצנעת או אקדח חבוי."⁶ שלמה כהן, חבר קיבוץ שער הגולן ומוכתר האזור לפני מלחמת העצמאות, סיפר: "ב־1938 רצחו אנשי הכפר עובדיה אחד ממתיישבי מנחמיה. אחרי שעה רצחו היהודים שלושה ערבים. הבריטים אסרו את מפקדי ה"הגנה" בעמק. אך תודות לעדותו של רב סרן בריטי ממשטרת נהריים, עדות שסתרה את עדותם של הערבים, שוחררו העצורים. תושבי מנחמיה ועובדיה עשו סולחה ומאז היה שקט באיזור."⁷ במלחמת העולם השנייה שרתו רבים מאנשי העמק בצבא הבריטי, וברוב הקיבוצים היו הכשרות פלמ״ח. רוב אנשי העמק קיבלו הכשרה צבאית. למקצתם היה ניסיון קרבי, ובסליקים שבקיבוצים היה נשק רב, לפי מושגי הימים ההם.

הביטחון היחסי ותחושת העוצמה, הולידו שאננות. עמק הירדן לא התכונן כראוי למלחמה. עד סוף 1945 פיקד גיורא שנאן על נפת כינרת של ה"הגנה" שנכללו בה עמק הירדן, יבנאל, סג'רה, מגדל, והעיר טבריה. מפקדיו של שנאן ב"הגנה" טענו שהוא מקים "ממלכה" והאשימו אותו בעצמאות יתר. בינואר 1946 הודח שנאן מתפקידו, ובמקומו מונה סגנו, אליעזר גלעד, מקיבוץ בית-זרע. לדברי גלעד כמעט לא התבצרו יישובי עמק הירדן ב־ 1947. "המוסדות הקצו חומרי ביצורים, אבל המשקים לא הקצו אנשים לעבודת הביצורים. לא הייתה מוטיבציה להתבצר בעמק הירדן."⁸ ב־ 1947 פיקד עמנואל ירדני, חבר דגניה, על חבל עמק הירדן ועל פלוגת החי״ש שבחבל. לדבריו "הישובים לא רצו לתת ימי עבודה לביטחון, אנשי הישובים זלזלו בענייני ביטחון וראו אנשים כמוני בעין עקומה, כאילו אנחנו חיים על-חשבון הציבור ואיננו עובדים. חברי הקיבוצים טענו שיש דברים חשובים יותר מביצורים, ואפילו המא״זים לא סייעו לי."⁹ סגן מפקד חטיבת "גולני", נחום גולן סיפר: "עמק הירדן לא היה מאורגן. אנשים האמינו ש'העמק שלנו' הוא כליל השלמות, הרי הוא ערש ההתיישבות העובדת. חברי הקיבוצים חשבו שאי-אפשר לגעת בהם. הם התעוררו קצת אחרי הקרבות בגשר, בסוף אפריל "1948.¹⁰ לא כך חשו חברי קיבוץ עין גב, שהיה מרוחק משאר יישובי עמק הירדן. חברי עין גב בנו ביצורים והתאמנו עוד לפני עשרים ותשעה בנובמבר, והגבירו את קצב האימונים וההתבצרות אחרי תאריך זה.¹¹ כשהקימה ה"הגנה" את ארבע חטיבות החי״ש הראשונות, שלושה שבועות לפני החלטת החלוקה של או״ם, הייתה חטיבת "לבנוני" (בפיקודו של משה כרמל) אחראית על כל צפון הארץ. כרמל הקים בנפת כינרת גדור בפיקודו של אברהם יפה, ופלוגת החי״ש של עמק הירדן, בפיקודו של ירדני, שמנתה כמאתיים איש, השתייכה לגדוד זה, שנקרא בשם "אביגדור", ככינויו של המג״ד יפה "בהגנה".¹² בסוף פברואר 1948 התפצלה "לבנוני" לשתי חטיבות, "גולני" ו״כרמלי". "גולני", בפיקודו של משה מן, הייתה אחראית על עמק יזרעאל, עמק בית שאן, עמק הירדן והגליל העליון, ו״אביגדור" היה אחר מגדודיה. שמו שונה ל״ברק" ומספרו היה 12. באמצע מארס עבר אברהם יפה לעמק יזרעאל והקים את גדוד "גדעון" מספר 13 של "גולני". את הפיקוד על גדוד 12 קיבל דוד פרדקין מאפיקים. אחרי שנהרג פרדקין בתאונת דרכים, קיבל יצחק ברושי מקיבוץ גשר¹³ את הפיקוד על הגדוד. חלוקת הסמכויות בין מפקדת הגדוד למפקדת הנפה לא הייתה חדה. ברושי ופקודיו טיפלו בבעיות הביטחון המרחביות וגלעד ופקודיו טיפלו בענייני הביטחון של הישובים. מפקד החבל, ירדני, מילא רק תפקיד של מפקד פלוגה.¹⁴ ________________ בשבוע הבא: פיגועים ראשונים בעמק הירדן וכישלון הפשיטה של פלוגת פלמ"ח ופלוגת חי"ש עמק הירדן בפיקוד אסף שמחוני, על המפקדה של מנהיג הכנופיות הערביות, אבו איברהים, בכפר הערבי ירכא שבגליל התחתון.

1. שמה הערבי ס'מח. 2. מוסטפא עבאסי ס'מח: עלייתה ונפילתה של עיירה ערבית לחוף הכינרת" קתדרה, 153, תשע"ה (2014),עמ' 98-79. 3. ראיון עם שלמה כהן, 24 בספטמבר 1984 4. סת"ה, א/2, עמ' 602-591. 5. ראיון עם גיורא שנאן ב-4 במאי 1978; האוניברסיטה העברית, המכון ליהדות זמננו, המדור לתיעוד בעל פה, כנס לוחמי עמק הירדן. 6. ראיון עם שמואל יזרעאלי, 5 בפברואר 1986. 7. שלמה כהן, שם. 8. אליעזר גלעד, עדות למחלקת היסטוריה של צה"ל מ-23 במארס 1957; ראיון ב-14 באפריל 1980. 9. ראיון עם עמנואל ירדני ב-7 בנובמבר 1986. 10. ראיון עם נחום גולן ב-25 באפריל 1980. 11. א. דפני, "עין גב", "מערכות" נ"ח, תש"ט, אוגוסט 1949; ראיון עם מאיר קוצ'ינסקי ב-7 באוגוסט 1981. 12. עמנואל ירדני, שם. 13. יצחק ברושי, "גדוד ברק", בספר "אילן ושלח", עמ' 59-57; ראיונות עם יצחק ברושי בשנות השמונים של המאה העשרים. 14. ירדני, שם.