בשבועות האחרונים ארה"ב ורוסיה מחליפות מהלומות מילוליות ואיומים שמעוררים זיכרונות מבעיתים מימי החשש למלחמה בין-גושית בזמן משבר הטילים בקובה. הסיבה לכך היא המתרחש בוונצואלה מאז שראש האופוזיציה, חואן גואיידו, הכריז בינואר השנה, כי הוא הנשיא בפועל. ארה"ב מיהרה להכיר בו ולצידה יותר מ-50 מדינות נוספות, כולל ישראל. רוסיה, ומדינות אחרות שהבולטות שבהן הן סין, אירן וטורקיה, הכריזו, כי אינן מכירות בגוואידו וימשיכו לקיים יחסים עם ממשלו של ניקולס מדורו, ששולט בוונצואלה מאז מותו של הוגו צ'אבס בשנת 2013.
מאז ההכרה האמריקנית בגואיידו, המצב בין ארה"ב ורוסיה בהקשר לוונצואלה החמיר במהירות. לפני ימים מספר פורסם, כי רוסיה מקימה שם מרכז הכשרה להטסת מסוקים וכי בוונצואלה נחתו שני מטוסים צבאיים שנשאו את מפקד כוחות היבשה הרוסיים, 100 חיילים וציוד צבאי. בנוסף, סוללות S300 נפרשו בוונצואלה והפכו, ככל הנראה, למבצעיות. שתי מערכות של VM S300, הגרסה המתקדמת ביותר של S300, הועברו לוונצואלה בשנת 2013.
ריבונות או זכויות אדם
כתוצאה מכך החריפה ההנהגה האמריקנית את התבטאויותיה ואיימה על רוסיה בסנקציות נוספות. מחלקת המדינה התייחסה למשלוח החיילים הרוסים כ"הסלמה חסרת היגיון". הנשיא
דונלד טראמפ הזהיר את רוסיה, כי "כל האופציות על השולחן" אם לא תסיג את כל אנשי הצבא והארסנל הצבאי שלה מן המדינה. ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי, איים על כל גורם שמעורב בזירה שאינו, כדבריו, מחצי הכדור המערבי (כהד לדוקטרינת מונרו שעוצבה לפני כ-200 שנה).
מייק פנס, סגן הנשיא, התייחס לנוכחות הצבאית הרוסית כפרובוקציה.
בתגובה הודיעה דוברת משרד החוץ הרוסי, כי אנשי הצבא הרוסים יישארו בוונצואלה כל עוד מוסקבה וקראקס יסכימו בנוכחותם נדרשת. לדבריה, התנהלות רוסיה היא בהתאם לחוקת ונצואלה ובהתאם להסכם בין המדינות לשיתוף פעולה צבאי-טכני שנחתם ב-2001. הדוברת הדגישה גם, כי רוסיה תומכת ב"כוח החוקי": ההחלטה לשיתוף פעולה צבאי עם רוסיה נתונה בידי אזרחי ונצואלה בלבד (ובמשתמע, לא בידי גורמים חיצוניים), וכי מדובר בכוח היחיד ששולט בפועל במדינה - דהיינו מדורו.
בדומה להתנהלותה בשאר העולם, רוסיה שואפת לתלות את פעולותיה בחוק הבינלאומי, תוך קידוש רעיון הריבונות וזכותו של ריבון להזמין לארצו כוחות זרים. לא תמיד ברור באיזה ריבון מדובר או מה זכותו למשול במדינה שסועה שיש בה מספר טוענים לכס השלטון, כגון המקרה הלובי שבו מוענק גיבוי רוסי לגנרל ח'ליפה חפטר, הנתמך גם על-ידי מצרים.
מול עקרון ריבונות זה, ארה"ב והמערב נוטים לפעול בשם רעיון זכויות האדם, הגורס, כי הפרת ריבונות מוצדקת על-מנת למנוע סבל אנושי. הדבקות בעקרון הריבונות אופיינית למדינות נוספות החוששות ממעורבות חיצונית מערבית ברמה זו או אחרת. תמיכת רוסיה, אירן, סין וטורקיה ב-מדורו נובעת ממניעים שונים, אבל המשותף להן הוא שכולן חוששות מפעילות זרה הפוגעת בריבונות השלטון המכהן, ומכוונת ארה"ב (להבנתן) להחלפתו.
ההקשר של סוריה ואוקראינה
חשש זה והאירועים בוונצואלה, במיוחד בראיית רוסיה, אינם מנותקים מהתפתחויות באזורים אחרים. שני מקרים בולטים הם ההתנהלות האמריקנית מול המהלכים הרוסיים בחצי האי-קרים, ובהקשר של התבססות שלטון אסד בסוריה.
במקרה של סוריה סבורה רוסיה, כי בעוד שהיא פועלת לחזק את ריבונותו ואחיזתו של
בשאר אסד בשטח ולהחזיר את סוריה לתפקוד פנימי ובינלאומי, ארה"ב פועלת להציב לו מכשולים מול הקהילה הבינלאומית על-ידי עצם המשך נוכחות כוחותיה בסוריה. בנוגע לקרים: בימים שבהם נחתו שני המטוסים הרוסיים בוונצואלה, הכריז שר החוץ האמריקני, מייק פומפיאו, כי צפויה פעולה משותפת של ארה"ב ונאטו נגד רוסיה בעקבות האירועים באוקראינה.
באותם ימים גם הכריזו ארה"ב וקנדה על סנקציות חדשות נגד רוסיה בגלל הפעילות הרוסית במיצרי קרץ' ולכידתם של מלחים אוקראינים בנובמבר 2018. בראיית רוסיה, אם ארה"ב וארגון נאטו מרשים לעצמם להיות פעילים ב"חצר האחורית" שלה (בימים אלו הכריז ארגון נאטו, כי גאורגיה צפויה להצטרף לשורותיו), אז רוסיה יכולה וצריכה להראות, כי היא נוכחת ומעורבת ב"חצר האחורית" של ארה"ב.
מעבר לכך, הנוכחות הצבאית בוונצואלה היא אמצעי נוסף שרוסיה משתמשת בו על-מנת להרחיב את המנופים שברשותה מול ארה"ב. בראיית רוסיה, נחיתותה הכלכלית והצבאית יחסית לארה"ב מחייבת אותה לייצר אמצעים לקדם את מטרותיה בעולם רב-קוטבי, תוך ראייה גלובלית של הסדרים אפשריים וזיקה בין הזירות. שר החוץ הוונצואלי אף ביקר לפני ימים מספר בסוריה, בחסות רוסיה כמובן, והכריז, כי שתי המדינות נלחמות נגד הדורסנות האמריקנית. יועצו של הנשיא
ולדימיר פוטין למדיניות חוץ, יורי אושקוב, יצר במובהק זיקה בין שאיפותיה של רוסיה בסוריה לבין המתרחש בוונצואלה באומרו, כי אל לארה"ב לדאוג בנוגע לפריסה הרוסית בוונצואלה, אלא להתמקד בנסיגתה מסוריה.
נתיב רוסי מסוכן
מתוך שאיפה זו למנופים גלובליים, רוסיה חותרת למצב את עצמה כחיונית במוקדי סכסוך בינלאומיים. באופן זה היא הפכה לגורם המשמעותי ביותר בנוגע להסדרה ושיקום בסוריה. סוגיית הפליטים, שהפכה לבעלת משמעות אלקטורלית למשטרים באירופה, נתונה במידה רבה בידיו של פוטין. לפי היגיון זה רוסיה ממשיכה, כאמור, לבסס נוכחות צבאית וביטחונית בוונצואלה כמרכיב חשוב בפעילותה, וכך גם באזורים נוספים כגון אפריקה (ברפובליקה המרכז-אפריקנית, למשל, היועץ לביטחון לאומי הוא אזרח רוסי). רוסיה משדרת למדינות העולם, כי מדיניותה היא עמידה לצד בנות בריתה גם בתקופות משבר, מדיניות שעשויה לשמש אותה בשאיפותיה להתפשטות עתידית.
עם זאת, בהתחשב בקרבתה של ונצואלה לארה"ב, ועל-רקע ההצהרות האמריקניות הלוחמניות, נראה, כי רוסיה בוחרת בנתיב מסוכן העשוי, בתרחיש קיצוני, אף להוביל לעימות צבאי בינה לבין ארה"ב. ברם עמדת הקרמלין, הנועזת לכאורה, אינה מבוססת על עלבון היסטורי ורגשות נקם, אלא על ניתוח אסטרטגי של עמדותיה של ארה"ב בשנים האחרונות.
בקרמלין זוכרים היטב את הקווים האדומים שהציב הנשיא
ברק אובמה בנוגע לשימוש בנשק כימי בסוריה, ואת חוסר המעש האמריקני לאחר שקווים אלו נחצו. הרוסים מעריכים גם, כי לא סביר שלאחר שטראמפ מקדם הוצאת כוחות מסוריה ומאפגניסטן בפרט, ותומך בצמצום המעורבות האמריקנית במוקדי סכסוך בינלאומיים בכלל, הוא יפעל להכנסת כוחות לוונצואלה. הנחה גאו-אסטרטגית נוספת היא, כי טראמפ לא ימהר להפוך מדינה בקרבת ארה"ב ל"סוריה שנייה".
אם החישובים בקרמלין מדויקים, הצלחה רוסית בהובלת האירועים בוונצואלה ושימור משטרו של מדורו, הנשען לחלוטין על הסיוע הרוסי, צפויים להוביל להתרחבות דריסת הרגל הרוסית הגלובלית. במערכת הבינלאומית כולה, ובמיוחד ברוסיה, ממתינים לתגובת ארה"ב להתנהלות הרוסית בוונצואלה. ההרתעה האמריקנית ברחבי העולם מול השאיפות הרוסיות הגלובליות תיגזר בשנים הקרובות, במידה רבה, מההחלטות שיתקבלו בימים הקרובים בבית הלבן בהקשר זה.
