תגובה למאמר של יואב רינון

הגם ניתוחיו הנכונים עקרונית של יואב רינון, כטענתו ש"המהות של הזהות הישראלית-יהודית מכילה בתוכה, מבראשית, את פוטנציאל ההידרדרות לגזענות, משום שהבסיס שלה נטוע באופן עמוק בשאלות של גזע", יש להוסיף מספר הערות והשגות למאמרו. ראשית, הציונות הייתה אחת מהתמודדות האידיאולוגיות בקרב היהודים ועד מלחמת העולם השנייה. היא הייתה אף תנועת מיעוט בקרבם. שנית הייתה לה יומרה להצמיח בארץ "יהודי חדש", עם "שיחזור להיסטוריה", אך על העבריות התרבותית השתלטה חיש מהר תפיסת היהודיות שרוקנה האזרחות הישראלית מתוכנה המנרמל כדמוקרטיה מודרנית, והפכה את ישראל לאתנוקרטיה, בדומה לפולין שבין שתי מלחמות העולם (ממנה הגיעה הנהגת התרבות הפוליטית של הישוב והמדינה). על חומרת המשבר תעיד דחיית בית המשפט העליון את תביעת אזרחים בעלי דת או מוצא אתני שונה, להיות מוכרים כישראלים מבחינת הלאום האזרחי שלהם. בצדק מסביר רינון את דחיית המודל הקיים - אזרחים שאינם יהודים (פלשתינים), וכמובן יש קו ישר בין חוק השבות הנותן את שרביט הריבונות לפרט היהודי באשר הוא, לחוק הלאום, המעגן את ההסדר הפוליטי חוקתית. לסיום אעיר, שאין הנאציזם בגדר פשיזם ומדובר בשתי תופעות שונות. ישראל נעה לאתנוקרטיה קשוחה יותר, תוך וימריזציה של המערכת הפוליטית, שעצם חוסר יכולתה עד כה לחוקק חוקה מעיד על העדרה של אזרחות משותפת נורמטיבית (במקרה הטוב), ועל מלחמת אזרחים "כבושה" במקרה הרע.