המערכה על הדרך לנגב (א') הבריטים מבקשים לקרוע את הנגב מישראל

בפברואר ומארס 1948 הייתה המערכה על הדרך לנגב בעיצומה. הגדוד השני של הפלמ"ח בפיקוד משה נצר נאבק לשמור על הקשר בין מרכז הארץ ליישוביי צפון הנגב, בעוד שהגדוד השמיני הקטן ומעוט הלוחמים בפיקודו של חיים בר לב התאמץ להבטיח את הקשר עם בית אשל, נבטים וחצרים, שלושתן ליד באר-שבע. שלושה כפרים ערביים חסמו את הדרך בין ג'וליס לניר עם שבה השתמשו השיירות לנגב. כאוכבה,¹ מדרום לצומת 113, חוליקאת,² והעוין מכולם – הכפר הגדול (5.000 תושבים) בורייר.³ בתחילה הסכימו הבריטים לאבטח את מעבר השיירות בדרך זו, בתנאי שאנשי הפלמ"ח לא יוציאו נשקם דרך חרכי הירי של המשוריינים, בכדי "שלא להכעיס את הערבים". תביעותיהם של הבריטים השתנו מפעם לפעם. הבעיה העיקרית של הנגב, שנכלל, כזכור, בתוכנית החלוקה במדינה היהודית רק ברגע האחרון, לאחר התערבות ויצמן אצל טרומן,⁴ לא הייתה מיעוט תושביו היהודיים לעומת רוב ערבי גדול, אלא מידע, מאז פרוץ המלחמה ועד סופה, שקיימת מזימה לקרוע את הנגב משטחה של מדינת ישראל. ביטוי פומבי לכך הייתה תוכניתו של המתווך מטעם או"ם, פולקה ברנדוט, שהגיע לארץ במאי 1948. הוא הציע, בין היתר, להעניק את הנגב למדינה הערבית שתיכלל בעבר הירדן.⁵ מכיוון שעבר הירדן הייתה בהשפעה בריטית מכרעת, הרי שלמעשה ישלטו הבריטים בנגב ויקימו שם בסיסים צבאיים שיהיו חיוניים לדעתם לצרכי "המלחמה הקרה" שעלולה להתחמם מול ברית המועצות. ברנדוט אומנם נרצח ב-17 בספטמבר, אך לא כן התוכנית הבריטית לאפשר למצרים ו/או לעבר הירדן להשתלט על הנגב,⁶ ואף אם הבריטים לא יממשו בסופו של דבר את כוונותיהם, הרי הם עלולים לסייע צבאית למצרים ו/או לירדן לכבוש את הנגב או חלקים ממנו. לדוד בן-גוריון היה יחס מיוחד לנגב. ראשית משום שהוא כיסה למעלה משישים אחוזים מן השטח שנועד למדינת ישראל. אומנם הנגב מהווה חלק מרצועת המדבריות העולמית ולפיכך ב-1948 היה רובו שומם, אך בן-גוריון האמין ביכולת "הגניוס יהודי" להפריח אותו. הוא גם העריך שבנגב טמונים אוצרות טבע עשירים, לרבות נפט ואורניום, והוא לא היה יחיד. במהלך הקרבות של מלחמת העצמאות הוא שיגר לנגב משלחת מדעית בראשותו של פרופ' ישראל דוסטרובסקי⁷ לבצע בו סקר מדעי.⁸ בגלל יחסו זה של בן-גוריון זכה הנגב ליחס מיוחד מצד הפיקוד היהודי העליון.

כמו בכל הארץ, הרי גם בנגב הייתה החזית העיקרית בשלבי המלחמה הראשונים בדרכים. ההתנקשות הראשונה בתחבורה לנגב שעלתה בחיי אדם הייתה באזור הכפר כאוכבה, ב-11 בינואר. אז נהרג הנהג שלמה קובוביץ, מהנהגים הוותיקים בנגב. הג'יפ שנהג בו הוצת. שיירה גדולה נוספת באותו יום, עם חומרי ביצורים שניסתה לעבור דרך הכפר, הצליחה להבקיע דרכה רק בסיוע משוריינים מניר עם שפינו את המחסומים.⁹ אחזקת דרך פתוחה הייתה חיונית. תהליך ביצור יישוביי הנגב החל. כל הציוד והחומרים הגיעו מהצפון: מאות טונות של מזון, עצים, צריפים ואהלים, שהיו חיוניים להגנת הנגב. לשם כך היה צורך בדרך פתוחה. מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, כתב אחרי יומיים לראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי: "עד כה לא קיבלתי כל פקודת מבצע לפעולות יזומות בנגב. עמדתכם אינה מובנת לי... מציע לעבור מיד לפעולות תגמול על התחבורה הערבית בין עזה ויפו כתגובה על פעולותיהם נגד התחבורה העברית, שבין תל אביב לנגב.¹⁰ שני גדודי פלמ"ח היו מפוזרים בדלילות בקיבוצי הנגב. אנשיהם היו מועטים מכדי לרכזם כאבטחה במבואות הכפרים הערבים, כל עת ששיירה עמדה להגיע. את הכפרים העוינים לא ניתן היה עדיין לכבוש. הבריטים שהו עדיין בנגב ולא היו מאפשרים לעשות זאת. דווח אחד, פשוט ותמציתי מתאר את דרכה של שיירה ביום ג' 15 במרס: "השיירה יצאה בשעה 08.30 מניר בליווי של צבא (בריטי). בשל בוץ שקעו מכוניות וגררו אותן אחת אחת בטרקטור. בהגיע השיירה עד שש מאות מטר לפני הכפר בורייר, עצרה, מאחר ששני משוריינים, אחד שלנו ואחד בריטי, שנענו לפנים גילו תעלה חפורה לרוחב כל הכביש מעל מעביר מים. מצד מערב נורו יריות בודדות ולא השבנו אש. השיירה החלה חוזרת לניר-עם. ירו עליה מהכפר נג׳ר. הצבא השיב באש וירה מספר צרורות, השיירה המשיכה ונסעה בכביש החוץ".¹¹ היו שיירות שמזלן לא שיחק להן, והן נאלצו לסגת, או שפרצו את המחסומים באב"דות גדולות. חודש ימים ליוו הבריטים שיירות של יהודים. ב-16 במרס יצאה שיירה מניר עם, צפונה, והגיעה למבואותיו של הכפר בורייר. משנעצרה ליד התעלה העמוקה שחצתה את הדרך, פתחו הערבים באש. השיירה פנתה עורף וחזרה לניר עם. הבריטים הודיעו שאינם יכולים עוד לאבטח את השיירות בתוך בורייר. למחרת יצאה שיירת משוריינים ועמה גשר מתקפל. אבל הסתבר שבתוך הכפר נחפרו לרוחב הדרך תעלות נוספות. ה"פרימוס"¹² שחג מעל לשיירה דיווח שגם בחוליקת ובכאוכבה חצויה הדרך בתעלות.¹³ לאחר ארבעה חדשי לחימה נאלצו השיירות לנטוש את הכביש הפנימי ולנוע בכביש החוף, מרפיח לעזה, וצפונה דרך יד מרדכי, כביש שהיה מסוכן עוד יותר.

כפרים ערביים גדולים ומבוצרים שכנו לאורך כביש החוף. זה היה אחד האזורים הערביים הצפופים ביותר בארץ. כפר נוגע בכפר ופרדסים צפופים משני צדי הדרך. אולם תנועה בכביש זה הייתה האפשרות היחידה לשמור על קשר עם הצפון. תחילה הופתעו הערבים כשהופיעו משורייני הפלמ"ח והמשאיות היהודיות. אך עד מהרה התעשתו ומצאו את הנשק המתאים – מיקוש. מדריכים גרמנים שהוברחו ממחנות השבויים במצרים לימדו אותם להתקין ולהפעיל מוקשים חשמליים. הדוח הבא מאפיין את עשרת הימים בהם השתמשו השיירות היהודיות בכביש החוף: "שתים עשרה מכוניות יצאו בדרך לניר עם. לא קרה דבר. בדרך חזרה, ליד הצטלבות מסילת הברזל, מול משמרת מג׳דל, אירעה התפוצצות באמצע השיירה. מכונית אחת על מטענה התרסקה, כיון שהייתה אוטובוס יש להניח שהתכוונו לאוטובוס נוסעים. אחרי הפיצוץ ירו מגבעה כמה צרורות. הצבא (שתחילה ליווה את השיירות) הפעיל מקלעים, מכונות ירייה ומרגמות. השיירה עקפה את מקום הפיצוץ, ואז גברה אש הערבים.¹⁴ ודוח שני כעבור 3 ימים: "כוחותינו היו שלושה משוריינים. מכונית של קיבוץ סער עלתה על מוקש ונשרפה, החוטים הובילו מזרחה אל מעבר לפסי מסילת הברזל... נפתחה אש מהפרדס שבצד הדרך והכיוון הוא הכפר בית ג'ירג'ה,¹⁵ שני אנשי סער יצאו מהמכונית הפגועה בכויות קשות, החובש שיצא לאספם נפצע קל".¹⁶ אירוע חמור יותר אירע ב-21 במרס לשיירה שיצאה מרחובות לניר עם, בפיקוד המ"פ יואל אודם: "השיירה יצאה עם שלושה משוריינים בליווי צבא בריטי. בִּרחובות נודע על התקפה על השיירה לניצנים. הקצין הבריטי של הליווי שהצטרף בגדרה אמר שבמחנה ג׳וליס יש לוחמים ערבים רבים לכן הביא תגבורת של חיילים. מאה מטר מצפון לג׳וליס פגשה השיירה בנוסעי האוטובוס היהודי שסיפרו כי הלגיון הערבי יורה ממחנה ג'וליס. אולם השיירה עברה ללא תקלה. ליר הכפר איסדוד¹⁷ ראינו משוריין שלנו שנפל בשבי. הערבים הפעילו משוריינים תוצרת בית. באחד מהם היו עשרים ערבים מזוינים. ערבים קפצו ממכונית זו והתחילו לתפוס עמדות בכפר. אנשינו פתחו באש והערבים ירו במקלע וברובים. השיירה המשיכה לכוון יד מרדכי. כאן התברר שחסר המשוריין האחרון. הבריטים סרבו לחזור ולקחתו בנימוק שהיהודים הם שפתחו באש. ליד כביש הכניסה למג׳דל¹⁸ נתקלה השיירה בארבעים ערבים שפתחו באש, הצבא הבריטי הסתלק ליד מרדכי. השיירה נלחמה והצליחה להיחלץ". אחרי שהבריטים הסתלקו פגעו אנשי הפלמ"ח ברכב ערבי שנע בכביש החוף.¹⁹ אחר כך החלו מלווי השיירות לפגוע בכל רכב ערבי שנקרה בדרכם.

בסוף מארס חדל רכב יהודי לנוע בכביש החוף. האבדות בנפש ובשריון היו גדולות מכדי שהגדוד ה-2 יוכל לעמוד בהן. הנגב נותק למשך ימים אחדים. התקיים רק הקשר האווירי. בינתיים נמשכו ללא הרף חיפושים קדחתניים אחרי דרך שתעקוף את הכפרים הערביים. בראשית אפריל נפרצה דרך חדשה שעקפה אה כאוכבה, חוליקאת ובורייר ממזרח, במקביל לכביש הפנימי שחצה כפרים אלה. תחילתה של הדרך – ליד משטרת עירק-סואידן²⁰ של הבריטים, משם היא התקדמה דרומה, בדרך עפר החוצה, אל השדות הפתוחים. הדרך הייתה קשה, ארוכה ומאובקת. מכוניות רבות נתקעו והתקלקלו, צוות מכונאים ומכונית גרר סייעו למכוניות שנעצרו. לפני שחצתה השיירה את כביש הרוחב מג'דל-פלוג'ה²¹, תפסו משורייני הפלמ"ח עמדות מזרחה, לעבר פלוג׳ה, ומערבה, לעבר מג׳דל, ואבטחו את הכביש. כשעברה השיירה את כביש הרוחב, נעו המשוריינים לפניה, עד סמוך לבורייר, ואבטחו אותה מפני התקפה מהכפר. כמעט תמיד היו השיירות מוטרדות בירי מפוזר.²². בדרך החדשה הורדו לנגב שיירות גדולות נושאות אספקה וחומרי ביצורים, אולם בכל זאת נכתב ביומן חטיבת הנגב: "הדרך החדשה היא אלטרנטיבה בלבד, לא פותרת את בעיית התחבורה לנגב הדרומי, איננו מוותרים על השימוש בכביש הראשי".²³ משהגיעו השיירות הגדולות לנגב הצפוני פוזרו לחוליות, ואם נועדו ליישובי הנגב הדרומי – לוו המכוניות על-ידי לוחמי הגדוד ה-8. היו אלה שיירות קטנות – עד חמש עשרה מכוניות בשיירה, שנעו בכבישי הנגב הפנימי ובדרכי העפר שהסיירים פילסו, לאורך קו המים, ב"כביש הרעב", או בדרך מחצרים לצאלים. בצאלים, מושב מטה הגדוד ה-8, התפצלו גם שיירות אלה והתפזרו ליישובי המרחב – בנגב המערבי, או לחלוצה, לעלומים, לרביבים, לבית אשל ולנבטים, בדרכי מדבר שעקפו אח אזורי הסכנה.²⁴ ______________ בשבוע הבא: הבריטים העתיקו את קו הגבול באיזו רפיח צפונה כדי לכול תא בסיסיהם במצרים; הנגב התאים לבניית מחנות צבא; הבריטים הציעו להנהגת היישוב לפנות את יישוביי הנגב הדרומי; הפלמ"ח השתלט על הנגב וזה הפך אותם לעוינים; אנשי צבא בריטיים התאמצו לשכנע את הבדויים לדרוש ממשלת לונדון לדחות את הפינוי; המנהיגי הבדואים דחו את הפניה כי האמינו שיתגברו בקלות על יהודים; מאבק יום יומי על צירי התנועה; לוחמים של "האחים המוסלמים" פלשו לנגב ממצריים

1. כיום המושב כוכב מיכאל בין קריית גת ואשקלון 2. הכפר היה ממוקדם בין צומת גבעתי לשדרות. 3. סמוך לקיבוץ ברור חיל. 4. הרי טרומן, שנות הכרעות, עיינות 1957, עמ' 166. 5. תוכנית ברנדוט, הספריה הווירטואלית של מטח 6. FO 371/68862 במברק סודי ביותר במהלך מלחמת העצמאות מ-23 בנובמבר 1948, ממשרד החוץ הבריטי לשגריר ברבת עמון עם העתק לשגרירי בקהיר נכתב בין היתר: "זה נוח לנו מבינה אסטרטגית אם תקבל ירדן את הנגב או חלק ממנו, אך יש להיות זהירים מאוד לא לפגוע בשאיפות מצריות לא כל שכן אם תקבל ירדן את רצועת עזה". ב-1986 נחשף מסמך בגנזך המדינה הבריטי שעל פיו, ב-1955 הציע בריטניה לישראל לוות רעל חלקים מן הנגב תמרת שלום עם מצרים, מעריב, 7 בינואר 1986. 7. פרופ' לכימיה פיסיקלית, היה מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית ונשיא מכון ויצמן. 8. ראיון עם פרופ' ישראל דוסטרובסקי ב-14 באפריל 1984. 9. א"צ, 1223.922.5 נגב: פעולות ומבצעי אנשינו בינואר 1948. 10. א"צ, 1207.922.75 11. א"צ, ארכיון פלמ"ח חטיבת הנגב, שיירה לנגב, 15 מארס 1948. 12. כינוי למטוס בשירות האוויר של ההגנה. 13. א"צ, דוחות טייסים. 14. א"צ, שם, דווח שיירה. 15. לא הרחק מקיבוץ גברעם. 16. א"צ, שם דווח שיירה. 17. היום ממוקמת שם העיר אשדוד 18. היום מוקמת שם העיר אשקלון 19. א"צ, ארכיון פלמ"ח חטיבת הנגב, דווח שיירה 21 מארס 1948. 20. הינה מצודת טגארט, שחלשה על צומת דרכים מרכזי בדרום הארץ, על כביש 35, סמוך לקיבוץ שדה יואב. שמה הוסב ל"מצודת יואב". 21. פלוג'ה – עשרים ק"מ ממזרח למג'דל (אשקלון). היום אזור צומת פלוגות ליד קריית גת. 22. באחד המקרים נהרג אברהם שוורץ שעל דמו נקרא "מבצע אברהם", מבצע של הפלמ"ח לפתיחת דרך הגישה אל יישובי הנגב, שנשלטה בידי הכפר הערבי בורייר. 18 באפריל 1948. 23. א״צ יומן חטיבת הנגב. 24. אברהם אדן, "עד דגל הדיו", מערכות, 1984, עמוד 115.