העולם כמרקחה. אלמלא החלטתיו הפזיזות של ראש ה
ממשלה בנימין נתניהו, לנסות ולהציל עורו מאימת המשפט, באמצעות הטלת המדינה לשתי מערכות בחירות סמוכות – האחת מוקדמת מדי, השנייה מיותרת מדי' היינו נמצאים היום במחוזות פוליטיים אחרים לגמרי, ובוודאי לא תחת האיום שהבחירות הבאות עלולות להסתיים בניצחונה של כחול-לבן ובהקמת ממשלה בראשות גנץ ולפיד.
אבל ח"כי הימין המפוחדים, הלוקים באימת נתניהו, או שרויים באופוריית הסגידה לנתניהו, החליטו לפזר עצמם, עוד בטרם עברו יום עבודה מלא אחד (וזה לא מפריע להם לבזוז את הקופה הציבורית וליהנות במשך שישה חודשים, עד ה-17 בספטמבר, משכר שעלותו 60,000 שקל לחודש, שבא מכיסנו אנו). נתניהו, ברוב עריצותו, מנע מהם אפילו לחשוב על האופציה החסכונית יותר: בחינת אפשרות להקמת ממשלת ימין בראשות איש ליכוד אחר. ייתכן שבכך נסללה הדרך לממשלת גנץ-לפיד לאחר הבחירות. והעולם כמרקחה.
ללא כל קשר, מחייב הביטוי הציורי 'העולם כמרקחה', הערת הבהרה: מקורו, כך מספרת האגדה התקשורתית, באחד מעורכי הלילה של
עיתון 'דבר' ז"ל, שהתבלבל באחד מלילות מלחמת העולם השנייה מול שפע הידיעות החשובות שנערמו בו-זמנית על שולחנו, וכל אחת מהן שווה בהחלט כותרת ראשית ענקית. משהתקשה לבחור בכותרת הראויה לגליון המחרת, נמלך בדעתו וניסח כותרת שיש בה הכל ואין בה כלום: 'העולם כמרקחה'. מאז הפך מטבע לשוני זה ביטוי למצב של צֶבר אירועים קריטיים בו זמנית.
לענייננו: הבחירות הבאות, חמישה חודשים לאחר שהכנסת ה-21 פיזרה עצמה לדעת, מעניקות עכשיו הזדמנות פז, ממש מציאה בהיסח הדעת, למפלגת הקוקטייל האופנתי כחול לבן, לגבש אסטרטגיה חדשה, שעיקרה שבירה ימינה לקניית אהדתם של מאוכזבי נתניהו, בדרך למימוש חלום הקמת ממשלת אחדות בראשותה, נטולת נתניהו, ומעוקרת מן הימין, החרדים וליברמן. ומי יודע אם במהלך נמהר זה, העניקו ח"כי הימין שהצביעו בעד פיזור הכנסת, את הממשלה הבאה לכחול-לבן על מגש של כסף. אפשר לסמוך על כחול-לבן שתדע לפצות ביד נדיבה כל מי שיעלה על עגלתה מצד אחד, ו/או לחבור לממשלת אחדות עם הליכוד (נטול נתניהו), תוך הותרת כל האחרים בחוץ.
ניצניה של אסטרטגיה זו, של יציאה אל הימין כדי לקושש קולות חיוניים מתוכו, כבר נראים בשטח: אנשי ימין בהנהגת כחול-לבן מפמפמים ללא הרף סיסמאות מתוך מילון מונחי הימין, ומסתערים על בוחרי הימין כשהם מאמצים בהתלהבות את עמדת השגריר דייוויד פרידמן בעניין סיפוח חלקים מיו"ש לישראל. "הנה טלפינו, ראו שגם אנחנו ימין"...
מפלגת הכלאיים
הייתם מאמינים שכחול-לבן, שרק לאחרונה התחבקה בחום עם
איימן עודה, יו"ר
חד"ש ולשעבר יו"ר הערבית המשותפת, תבצע פניית פרסה שנועדה למכור לאידיוטיים שימושיים מן הימין ערכים כמו סיפוח ובניה בירושלים ובהתיישבות? כחול-לבן, מסתבר, הבינה ובצדק שלאחר שכבר מיצתה את כוחה בשמאל ובמרכז, והובילה את העבודה ומרצ אל עברי פי פחת, לא נותר לה אלא לרכוש קולות בקרב מאוכזבי נתניהו בימין. בדיוק לשם כך העבירה לפרונט את תותחי נברון שלה: צביקה האוזר,
יועז הנדל, בוגי יעלון ואחרים.
החשש שחלק ממצביעיו המסורתיים של הליכוד, יצטרפו למחנה מאוכזבי נתניהו, יפנו עורף למפלגתם ויתמכו הפעם במפלגת הכלאיים כחול-לבן, אינו דמיוני. זו עשויה להיות אופציה סבירה למצביעים שנקעה נפשם מהתנהלויותיו התמוהות של נתניהו, כמו למשל מאמציו לפטור עצמו מן הדין, למרות שבקמפיין הבחירות הבטיח "לא לעסוק" בקידום חוק החסינות, לצד התנהלויות משונות כמו פיטוריהם המכוערים, נטולי הנמקה הגיונית, של בנט, שקד וקובי אלירז, ואחריות אישית לבריחתו המבוהלת של מנכ"ל משרד ראש הממשלה יואב הורוביץ, חודשיים בלבד אחר שנכנס לתפקיד.
נאמני נתניהו, בליכוד בפרט ובימין בכלל, רשאים כמובן לחשוב כמו עורך 'תרבות וספרות' של 'הארץ'
בני ציפר, ש"הימין בלי נתניהו הוא כמו ערימת זבל". אבל יש גם קולות חרדתיים, הטוענים כי נתניהו הפך בימין מנכס לנטל, וכי המשך מועמדותו לראשות הממשלה הבאה רק תגרע קולות מהימין עד כדי סכנת העברת השלטון למפלגת המרכז-שמאל האופנתית.
כך למשל טען השבוע איש הימין המובהק עו"ד דורון ניר-צבי, כי "נתניהו הוא אבן ריחיים על צווארי הימין והליכוד, ויש להחליפו". לא פחות. והפובליציסטית קרני אלדד, כתבה השבוע שגם אם בשלב זה אין חלופה לנתניהו, מפני שלא השכיל להצמיח לו יורש, "אסור בשום אופן להצביע לו ישירות" ('
מקור ראשון', 7.6.19). לא פלא שיש כבר פעילי ליכוד שעתרו לביה"ד התנועתי בדרישה לקיים פריימריז חדשים לראשות הליכוד. ויש גם קולות בליכוד הקוראים להדיח את נתניהו ולמנות לראשות הליכוד את...
איילת שקד.
כך או כך, העולם כמרקחה. הפלונטר מדאיג. מוצא חלקי יכול להימצא, אולי, בהעמדת חלופה איכותית למצביעי ליכוד, שבחלו בשלטון נתניהו אבל מעוניינים בהמשך שלטון הימין ומניעת ממשלת אחדות גנץ-ליכוד. חלופה כזו יכולה להיות איחוד כולל של מפלגות הימין, לפחות לבלוק טכני, אבל זוהי אופרה אחרת, ראויה לדיון נפרד (אף שככל הנראה היום הופכת ליותר ויותר בלתי אפשרית בשל החלוקה החדה מאי פעם המתהווה בציונוה"ד בין הזרם החרד"לי לזרם הליברלי). ערב בחירות מועד ב' של 2019, והעולם כמרקחה.