האם ישראל זקוקה לאופוזיציה

פורמלית, ניתן לטעון שאופוזיציה היא חלק אורגני ממשטר דמוקרטי, שמייצגת את כל הקבוצות הפוליטיות (מפלגות) שאינן מהוות חלק מהרוב הקואליציוני, השולט למעשה. תשובה מעין זו מעלה מיד שאלות חדשות: מהם תפקידיה העיקריים של אופוזיציה ומתי וכיצד היא ממלאת אותם לטובת האינטרס הציבורי הכולל? האם תפקידה הוא ייצוגי-פורמלי פסיבי? משמע: ישיבה בכנסת ובוועדותיה ותזכורת לציבור שלא כולו מיוצג אופרטיבית בעמדות הכוח השלטוניות; או אולי התפקיד הוא התנגדות אוטומטית או כמעט אוטומטית למעשי הממשלה וביטוי התנגדות זו בקול רם ובפרהסיה בכלי-תקשורת ובמליאת הכנסת וועדותיה למען ישמעו ויראו? האם הוא המְתנה פסיבית לשעת כושר בה תטעה הממשלה בהחלטותיה, על-מנת שקוניוקטורה פוליטית מקרית (מעין "מפעל פיס" פוליטי) תגרום לשינוי בפועל של המאזן האלקטורלי, שיפיל את הממשלה בהצבעת אי-אמון? האם ייתכן שתפקיד האופוזיציה הוא לשמש מאגר מצביעים פוטנציאליים, שבתנאים מסוימים של משבר פוליטי יאפשר לראשי הקואליציה להחליף שותפים שהיו נוחים ונעשו נרגנים, בשותפים שהיו נרגנים ונראים עתה נוחים יותר? האם אופוזיציה אינה עובדת בשירות הציבור? ואם כן, האין היא אמורה לסייע לממשלה למשול לטובת הציבור? יריבים אידיאולוגיים גורסים שתפקידה הוא להפריע, לפגוע ולחבל ביכולתה של הממשלה הנבחרת לתפקד, בכדי "להקטין נזקים" וליצור או לבסס הזדמנות להחליפה. אחרים גורסים - וחלקי אינו עימהם – שתפקידה היחיד של האופוזיציה, ואם לא היחיד אזי העיקרי, הוא להפיל את הממשלה – האומנם? דווקא אמירה זו חמורה בעיני מאוד, משום שהיא מגדירה מראש את תפקידם העיקרי של חברי הכנסת באופוזיציה כגייס חבלני, שתפקידו המרכזי הוא להכשיל את יריביו הפוליטיים, בניגוד לרצון הציבור שבחר בהם לשלטון. הגדרה מעין זו, שכמוה שמענו בעבר מ"יש עתיד", "ממפלגת העבודה" מ"המחנה הציוני", מ"מר"ץ" ולפני-כן גם "מקדימה" ומפלגות אחרות, גורסת בעקיפין ובמפורש שתפקידן של קואליציה ואופוזיציה הוא להחליף זו את זו בשלטון, בדרך המהירה היעילה, הנמרצת והקצרה ביותר; סוגיית טובת הציבור אינה מוצאת ביטוי בהגדרה זו כלל ועיקר. הגישה גם אינה מייחסת כל חשיבות לרצונו של הבוחר. השקפה זו הפכה לנורמה ולמבחן ההצלחה האולטימטיבי של האופוזיציה, כשהגבולות והמגבלות שהאחרונה מטילה על עצמה במשימת השמד זו הולכים ומצטמצמים עד כדי אבסורד. בשנים האחרונות נראה ששני הגושים הפוליטיים המרכזיים בכנסת אינם עובדים בשירות הציבור אלא בשירות ההישרדות הפוליטית העצמית שלהם. המבחן האולטימטיבי הופך להיות: לכבוש את השלטון, להחזיק בו ובמקרה שהציבור החליט אחרת, לאכוף על הציבור את רצון המשתלטים, במקום לציית לרצונו של הציבור; זו, כמובן, איננה דמוקרטיה. ברציונל הדמוקרטי הבסיסי, תפקיד האופוזיציה בכנסת הוא גם ביקורת מעשיהם של גופי השלטון האחרים: המבצע (ממשלה והשירות הציבורי) והשופט. מהתפקוד הנוכחי של האופוזיציה, נובע שתפקידי הביקורת נתפסים כמשניים, חלקיים, שטחיים, נעדרי ידע מקצועי ומעוף. רוב חברי הכנסת הם עורכי דין, עיתונאים לשעבר ואנשי תקשורת מדיסציפלינות שונות, או פעילים חברתיים. הם נעדרים ידע מספיק להבנת העולם הטכנולוגי והכלכלי החדש והמתפתח במהירות ואינם מסתייעים די הצורך ביועצים ומומחים שעומדים לרשותם במסגרות מגוונות. השארת הביקורת לתקשורת (המוטה פוליטית) ולמבקר המדינה, שלעיתים מזומנות בעבר לא היה מצויד בידע המקצועי הדרוש לביקורת ניהולית ומקצועית של שירות המדינה - מנתבת את היוזמות האופוזיציונית לפוליטיזציית-יתר של כלל מערכות השיקולים של גורמי האופוזיציה. פוליטיקה מטבעה היא עיסוק בעל מרכיב אמוציונלי חזק. ככל שהוא נעדר שיקולים מקצועיים וניהוליים ענייניים, כך נעשה הוא פחות סימפטי ויותר יצרי. זו מגמה חברתית שלילית ומי שמקדמים אותה, פועלים נגד האינטרס הלאומי והחברתי שלנו.

על-מנת להשיב על שאלה זו, עלינו לענות תחילה על השאלה: מהי אופוזיציה חזקה? ההגדרה המקובלת עלי, היא שאופוזיציה חזקה מהווה חלופה זמינה, שוות-ערך ביכולותיה ובעלת משקל איכותי, לקואליציה שתוכל להחליף את הממשל הקיים בכל עת בה יחליט על כך הציבור באמצעות נציגיו בכנסת. משמעות הדבר היא שההרכב האישי, התפיסה האידאולוגית, התוכניות האופרטיביות, יכולות הביצוע של הצוות המוביל באופוזיציה וסדר הקדימויות לו מחויבת האופוזיציה, חייבים להיות ידועים, גלויים, אמינים ומשכנעים. הציבור מכיר את עמדותיהם, נותן אמון בנציגיהם ומשהשתכנע שתוכניתם עדיפה לציבור על זו של הממשל הקיים, יעדיף לראותם בשלטון. לחלופין, הציבור השתכנע שהממשל הקיים כושל במבחן הביצוע וחובה להחליפו. מהאמור לעיל נובע שאנו זקוקים באמת לאופוזיציה, רק אם היא חזקה, ממלאת את תפקידיה בשירות הציבור ומהווה חלופה מובהקת לקואליציה. ללא קיום התניות אלה, החלופה שיעדיף הציבור ויעדיפו נציגיו היא בחירות חדשות, שבו תנסה הקואליציה לתקן את ליקוייה באמצעות חילופי אישים ותפקידים והצעת דרכי-פעולה משופרות, שמשקמים את אמונו בממשל.

כאשר אנו באים ללמוד שימוש ברובה – ירי מדויק למטרה – כוללת ההדרכה, כבר בשלביה המוקדמים, הנחיות הפעלה. אלו משוננות לחניך "כפסוקי מקרא" וכוונתם היא הטמעת כללי ההתנהגות הנכונים בתודעת החניכים. ריכוז המבט אל המטרה למען השגת דיוק בקליעה, מחייב עצימת העין הבלתי מכוונת ומיקוד העין המכוונת במרכז המטרה ובכוונת הרובה והבאת השתיים לכלל סנכרון מיטבי. דומה שבפוליטיקה שלנו מתנהלים התהליכים כאשר המופקדים עליהם עוצמים דווקא את העין המכוונת. התוצאה המתקבלת היא התוצאה הצפויה – החטאת המטרה. באופוזיציה שלנו כל דפוסי ההתנהגות שגויים והתוצאות כושלות בהתאם. מרבית מערכת הבחירות האחרונה (הכנסת ה- 21) התנהלה הרחק מהנושאים המרכזיים ודומה שגם במערכת החדשה שלפנינו (הכנסת ה- 22) צפויים אנו להתנהלות דומה. כאשר סוגיות היסוד הן: האיום האירני, איום חיזבאללה כשליח אירני לדבר עבירה, "תוכנית המאה" של טראמפ, הגרעון התקציבי, כאוס במערכות השירות הציבורי: חינוך, בריאות, פנסיה, תאונות עבודה, מחירים וראורגניזציה כוללת של מבנה המשק ויחסי הגומלין בין רשויות הממשל העיקריות: כנסת, ממשלה, חוק הלאום, גבול הסמכות של בתי המשפט ועוד - עוסקות המערכת הפוליטית והתקשורת על רבדיה השונים, בטשטוש המציאות. במקום לעסוק בכושרה של הממשלה, מנסים לצלוב את ראשה על בסיס אישי. כאשר הציבור אומר לאופוזיציה שאין בידה להציג מועמד עדיף על נתניהו לתפקיד ראש הממשלה, היא אינה ממציאה מועמד כזה ואינה מנסה להגיע עם נתניהו לשת"פ לטובת הציבור ולפי רצונו. במחוות "דווקא" אווילית מודיעה היא לכל העולם ש"עם נתניהו לא תשב בממשלה אחת". התוצאה: נתניהו מנצח בבחירות. האם מישהו באופוזיציה הבין את המסר? – חס וחלילה. הכל חוזר על עצמו גם במערכת הבחירות החדשה. ישראל זקוקה לאופוזיציה, אבל לא לאופוזיציה הנוכחית בראשות "כחול לבן", שמוכיחה מאז פגה האופוריה הראשונית של הבחירות לכנסת ה-21, שהיא חלשה ולכן, היא בוודאי איננה חלופה אמיתית לשלטון. אין לה דרך ואין לה תוכנית פעולה של ממש. מלבד רמזים בלתי מחייבים בחלק מהסוגיות המרכזיות, כגון: היפרדות מהפלשתינים בכל מחיר, שאותם דחה כבר הציבור בעבר; נותרה היא ממוקדת במסע אישי להדחת נתניהו, בהתלהמות נגטיבית מול חוק הלאום ותיחום תפקידיה של מערכת המשפט ובהתחמקות מבוהלת מכל התחייבות לציבור, שתשכנע אותו לתמוך בה. התייחסותה למצב בעזה, מעידה על ניתוק מהמציאות ושימוש בסיסמאות סרק על הסדר כביכול שיכון בה, היה ותשגה ישראל ותכנס אליה בכוח, מבלי לקבוע תחילה תוכנית לעתידה. זו איננה חלופה שלטונית אמיתית. זו חבורה של רודפי שלטון חסרי אחריות, שמנהלים את קרבות האגו שלהם על גבו של הציבור, שאת אמונו הם מבקשים. הציבור אינו טיפש והוכיח זאת שוב בסבב הבחירות האחרון. בעיה בתפקודה של דמוקרטיה, עשויה להיות ממשלה שאינה מתפקדת היטב. אבל בעיה חמורה יותר בדמוקרטיה, עשויה להיות האופוזיציה, כאשר היא מתפקדת כגייס חבלה לאומי במעשי הממשלה, מבלי להבין, או תוך התעלמות זדונית מכך שבהתנהלותה היא פוגעת בראש בראשונה במדינה ובציבור האזרחים.