לקוח מסתכסך עם עורך דינו בעניין כספי ומחליט להתלונן נגדו בלשכת עורכי הדין על אירוע שקרה לפני 10 שנים. האם זה חוקי?
ס' 7(ב) לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין בבתי הדין המשמעתיים), קובע - "במקרה שבו העובדות המהוות את העבירה אירעו עשר שנים או יותר לפני המועד שבו התקבלה התלונה או המידע בלשכה, יידרש הקובל לשאלת חלוף פרק הזמן האמור ואם יחליט על הגשת קובלנה, יפרט בהחלטתו את נימוקיו להגשתה בנסיבות שבהן חלף פרק הזמן האמור ויודיע את נימוקיו אלה בכתב למתלונן ולנילון".
במלים אחרות, ניתן להגיש תלונה ללשכה ללא שום בעיה במשך 10 שנים פחות יום, לאחר ביצוע העבירה כביכול. מחסום ההתיישנות מתחיל להיות רלוונטי רק אם התלונה תוגש לאחר זמן ארוך יותר.
האם זה צודק? התשובה שלילית. פרק זמן של 10 שנים להגשת תלונה ללשכה הוא ארוך ובלתי סביר בעליל.
להתיישנות בהליך הפלילי יש כמה צידוקים. ראשית, העמדה לדין זמן רב לאחר ביצוע העבירה פוגעת בהגנתו של הנאשם. זכרונו נפגע וראיות שחשובות להגנתו עלולות ללכת לאיבוד עם השנים. שנית, אין מקום לדון בארועים ישנים. לכן יש לשים מחסום בפני העמדה לדין לאחר שעבר פרק זמן מסוים ממועד ביצוע העבירה.
לגבי עבירות משמעתיות קבע ביהמ"ש העליון, שהעדר הוראה בדבר התיישנות בחוק הלשכה מצביע על כך שאין התיישנות בדין המשמעתי לעורכי דין. עם זאת הסתייג מהתוצאה והמליץ למחוקק להתערב (אברהם בינשטוק נ' ועד מחוז ת"א).
בינתיים הדין השתנה. בשנת 2015 הותקנו כללי הלשכה האמורים לעיל והשאלה היא האם התיקון חוקתי. האם קביעת תקופה של 10 שנים איננה ארוכה מדי? אין לדרוש מעורך דין לשמור בזכרונו פרטי אירוע שקרה לפני 10 שנים!
העמדה לדין בגין אירוע ישן שרוב הסיכויים שנשכח, פוגעת בהגנתו של עורך הדין ובזכות למשפט הוגן שהיא זכות חוקתית.
לכן יש לצמצם את תקופת ההתיישנות במידה ניכרת. יש להשאיר לקובל שיקול דעת אם להעמיד לדין לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, אך התקופה הבסיסית חייבת להתקצר במידה ניכרת.