בין 21 ל-23 באפריל אירעה תקרית חמורה בין תושבי קיבוץ מבטחים בנגב המערבי, לצבא הבריטי. כביש החוף רפיח-עזה בגזרה זאת היה סגור לתנועה עברית, בעוד שהערבים נעו בו בחופשיות. הש"י בצאלים דיווח לברן, שפיקד על גזרה זאת, שהבריטים פינו את נקודת הביקורת שלהם, כקילומטר מצפון למחנות הצבא ברפיח. הוא העריך שהופעת משורייני ה"הגנה" על הכביש תפתיע את הערבים ותאפשר לתקוף אותם ללא התנגדות. הוא שלח שתי כיתות על שני משוריינים, לנוע בדרך עפר, מנירים למחנות רפיח. כדי להטעות את הערבים חבשו הלוחמים כפיות. הם נראו כמשורייני שלל שנפלו בידי הערבים ובהם אנשי כנופיות. המשימה הייתה לעצור כלי רכב ערביים הנעים על הכביש, ולהחרימם. כשעלו המשוריינים על כביש החוף, נוכח ברן לדעת שהידיעה על פינוי תחנת הביקורת הייתה מופרכת. המחסום והמשמרות פעלו כרגיל. הבריטים בתחנת הביקורת הופתעו מהופעת המשוריינים. הם לא יכלו להחליט מי הנוסעים – יהודים או ערבים. בין כה וכה הגיעו למחסום משאיות ערביות רבות שהצטרפו לשיירה שהלכה וגדלה. נהגהּ של אחת המשאיות החליט להתקדם לעבר המשוריינים. טנדר, ובו שישה חיילים בריטים נע אף הוא לעבר אנשי הפלמ"ח. ברן הורה לתקוף. לפקודה "פעל" חסם אחד המשוריינים את דרכה של המשאית. אש כבידה נורתה על תא הנהג שנהרג במקום. הבריטים המופתעים נסוגו במהירות, איש פלמ"ח ניסה להתניע את המשאית העמוסה קורות עץ, אולם לא הצליח. המנוע נפגע מהאש העזה. ברן הורה לחזור למשוריין והעלה באש את המשאית. המשוריינים נסוגו, מטוס בריטי עקב אחריהם. המשוריינים שבו לבסיסם.
9
הפיקוד הבריטי זעם. הפגיעה במשאית הערבית סמוך למחסום צבאי, ולעיני החיילים הבריטים הייתה מעשה שאין לשאתו. הם החליטו להחרים את שני המשוריינים שפגעו במשאית. חסון, המא"ז של אורים, סיפר: "בבוקר הופיעו שני משוריינים בריטיים ומפקדם דרש להיכנס לקיבוץ. אנשי אורים הועמדו במצב הכן וסגרו את שערי העץ שעליהם היה מלופף תיל דוקרני. הלוחמים נכנסו לעמדות. הבריטים ביקשו להיפגש עם האחראי. המא"ז, ועמו חבר בשם גדעון, יצאו לקראת הבריטים. הללו דרשו שוב לפתוח את השער, וגדעון הודיע שאנשי אורים מסרבים להישמע להוראה זו. "אני נותן פה פקודות" אמר הקצין הבריטי. גדעון השיב "האם אתה סרן?" –הרי לך תעודה המוכיחה שאני רב סרן". הקצין הבריטי נדהם והורה לאנשיו לעזוב את המקום.
10
בצהריים הגיע טור בריטי משוריין לנירים. סרן בריטי נכנס למשק, והתעניין במשוריינים שפגעו במשאית הערבית ליד מחנה רפיח. מא"ז המקום ומוכתר המשק ניצבו ליד השער הסגור ומנעו מהבריטי להיכנס. הם אמרו לו כי בנירים אין כל משוריינים ואיש לא יצא ממנה לתקוף את הערבים. הקצין איים כי יפרוץ את השער ונענה כי על-אף יחסי הכוחות הנוחים לבריטים - יתגוננו אנשי המקום. הקצין התייעץ בקשר עם מפקדתו ברפיח, וקיבל הוראה לסגת.
מנירים פנו הבריטים לקיבוץ מבטחים, שחבריו קיבלו אזהרה על כך. הם נעלו את השער, המא"ז והמוכתר עמדו ליד הכניסה. מכונת הירייה שעל גג בית הביטחון אוישה, והאנשים נכנסו לעמדות. גם כאן תבע מפקד הטור הבריטי כי יורשה לו להיכנס למשק ולחפש אחרי המשוריינים. המא"ז השיב שאין משוריינים במקום והוא מוכן להרשות לסרן הבריטי להיכנס למשק ולהיווכח בזאת. בחצר נתקלו הבריטים במשאית שתא הנהג שלה היה משוריין והחליטו כי הנהג והמוכתר ייסעו עמם לרפיח, לצורך זיהוי. "אם אין המשאית מעורבת בתקרית, יוחזרו השניים לקיבוץ". תחילה הסכימו השניים להצעה הבריטית, אך אחרי רגעים מספר חזרו בהם והודיעו על סירובם לצאת מהמשק. טנק "קרומבל" גרר את המשאית, שנהגהּ חיבל במערכת החשמל, והבריטים עזבו את מבטחים.
עם ערב הגיע ברן למבטחים ונזף במא"ז על שהתיר לבריטים להיכנס למשק. למחרת, 22 באפריל בשעה 13.00, הופיעו שוב הבריטים בשערי נירים. בטור המשוריין היו הפעם 3 טנקים, משוריין גדול, ונושא ברן. בראש הכוח עמד הסרן ליוואס, ותיק בארץ ודובר עברית. הוא שירת קודם במשטרה והודח ב-1938 בשל מכירת נשק לערבים. הפעם נתקלו הבריטים בשלטים '- זהירות מוקשים". הבריטים סבו על עקבותיהם ושמו פניהם למבטחים. ברן התקשר מיד למא"ז מבטחים ודרש שלא להתיר לבריטים להיכנס לחצר הקיבוץ. הפעם הוחלט לשאת בגלוי את הנשק האישי. זמן קצר אחר כך הודיע מא"ז מבטחים לברן שהבריטים חוזרים ומבקשים שהמוכתר ונהגהּ של המשאית שנגררה יבואו עמם לרפיח לחקירה, ואחר כך יוחזרו בשלום. הוויכוח עם הבריטים נמשך שעה ארוכה. לבסוף הבריטים נתנו אולטימטום - לפתוח את השער תוך עשר דקות, עד שעה 14.30, או שיפרצו בכוח. משתם מועד האולטימטום, נסוגו הבריטים כ-290 מטרים מגדר הישוב. משוריין נקשר למחסום השער וגרר אותו הצידה וניסה להתקדם עד לשער הפנימי. אנשי מבטחים ירו בו ארבעה כדורים חודרי שריון ופגעו בשני אנשי צוות. המשוריין נעצר. תותחי הטנקים ומקלעי המשוריין פתחו באש תותחים ומקלעים, לעבר בית הביטחון. הרס רב נגרם לבניין. נהג המשאית, חיים פישר, נהרג מפגיעת פגז. אחרי עשרים דקות הניפו חברי המשק, בניגוד לפקודה של ברן, דגל לבן. האש פסקה והבריטים חזרו על תביעתם המקורית. ברן הורה בקשר להשהות את התשובה ולחכות לתגבורת מניר עם. משלא נענו, פתחו הבריטים שוב בהפגזה. שני משוריינים שהגיעו מניר עם לא הצליחו להתקרב לשער ונסוגו. בינתיים עלה המג"ד חיים בר-לב על הרשת האלחוטית ואמר "שמונה-עשר משוריינים של כוחות ירבעם בן נבט נעים עתה מניר עם דרך "כביש הרעב" לאזורנו. שנים-עשר משוריינים של כוחות 'גבעתי' נעים דרך ניר עם לנאחביר ומשם בכביש עזה-רפיח אל מחנות רפיח. ארבעה-עשר משוריינים של כוחות יואב נעים בכביש החוף לעבר רפיח. נבדקת עכשיו אפשרות לשלוח כוחות נוספים".11
הודעה כוזבת זו על כוחות יהודים גדולים, המאיימים כביכול לנתק את הבריטים מבסיסם, הבהילה את התוקפים, שהיו כמסתבר בהאזנה לקשר, ועימם הסרן הבריטי שידע עברית. ב-17.45 פסק הירי. ב-18.00 חזרו הבריטים לרפיח. זמן קצר אחר כך הגיע צבא בריטי לצאלים. המפקד התנצל על תקרית מבטחים וטען כי האחראים לפעולה הם קצינים בריטיים מרפיח המצרית, ובראשם קולונל וולדרון וקפטן ליוואס, בעוד שהמפקד הבכיר הבריטי באזור, קולונל מלבורג לא ידע כלל על הפעולה. כעבור יום הוחזרה המשאית שהוחרמה, הבריטים התנצלו שוב על האירוע המצער, אולם דרשו כי כוחות הפלמ"ח לא יכנסו עוד לרפיח.
12
לקחים שנלמדו מהאירוע במבטחים: בית הביטחון אינו מבטיח מחסה מפגזים, להפך. בהיותו מטרה בולטת הוא מושך אליו אח אש האויב; סבך תיל עשוי לעצור שריון וטנקים; צריך להקים עמדות מישנה, בונקרים וחומת מגן מעפר. בראיה לאחור, סיפר ברן, הייתה ברכה פורתא בהתקפה הבריטית על מבטחים. היא המריצה את הסתגלות הפלמ"ח בנגב למלחמה מודרנית, שכמותה לא הכירו, ושמולה היו עתידים לעמוד אחרי זמן לא רב.
13
______________
בשבוע הבא: הכנות למלחמה בכפר דרום; הצעה לפנות את כפר דרום לפני הכרזת העצמאות, ופלישת הצבא המצרי; התקפה ראשונה ב-10 במארס 1948; ב-10 באפריל תקף כוח של "האחדים המוסלמים" את היישוב; חדירת "האחים המוסלמים לארץ ישראל"; ב-10 במאי תקף כוח מצרי סדיר של "האחים המוסלמים" את כפר דרום ונהדף באב"דות כבדות; אחרי שלושה ימים הם תקפו שוב, ונהדפו שוב; שיירת אספקה נתקעה בחולות.