המערכה במחוז תל אביב (א') להכות באוכלוסייה אזרחית

באזור תל אביב, העורף הדמוגרפי של הישוב היהודי, התגוררו כארבעים אחוזים מששת מאות וחמישים אלף יהודי הארץ, בתחילת מלחמת העצמאות. ב-8 בדצמבר יצאו כוחות ערביים גדולים מהכפר סלמה¹ ותקפו את שכונת התקווה. הם נהדפו וסבלו אבדות כבדות. הייתה זאת ההתקפה הצבאית (לא הפגנה ולא התפרעות) הגדולה הראשונה במלחמה. הש״י דיווח לבן גוריון, שחסן סלמה, הנאמן למופתי חאג‘ אמין אל-חוסייני, יזם את ההתקפה משום שהחוסיינים, שנדחקו מיפו רוצים לשפר את מעמדם על-ידי פעולה נועזת. בדו״ח כתוב: "מפלתם הייתה שלמה, וירדה קרנם של החוסיינים."² בישיבת ועד הביטחון ב-11 בדצמבר אמר הרמ״א, ישראל גלילי, שבחזית יפו ידם של היהודים היא על העליונה, שיפו מכותרת ושערבים בורחים ממנה. "יש הרגשה של עייפות, של חולשה גדולה ביפו, התלויה באספקת מזון יום יום מבחוץ. היו ימים ביפו שהיה רעב."³ באותו יום דיווח הש״י לבן גוריון שפיגועי הערבים ביהודים בגבול יפו (ובמקומות אחרים בארץ) חורגים מכוונותיו של "הוועד הערבי העליון". ועד זה אינו שולט במצב, אחרי השביתה הכללית של שלושת הימים נגד החלטת או״ם, מפני שהוא לא הביא בחשבון את אופיים של הערבים. "הערבי אשר שובת מעבודה זמן ממושך נגרר לכל מיני מעשי פרחחות ובריונות, ואמנם, כך היה. האספסוף הערבי פתח בדגימות (אבנים) דקירות והתגרויות על הגבולות. אחד-כך כאשר שמעו (ביפו) על הקורות בירושלים⁴, כאשר בוזזים, שורפים ורוצחים יהודים, נוצרו הלכי-רוח מתאימים למעשים כאלה ביפו." הש״י דיווח שראש העיר, יוסוף הייכל, מפקד הנג'דה, מוחמד נימר אל הווארי, ותומכיהם, ניסו לשווא לרסן את המתפרעים. ערבים חמושים החליפו יריות עם חברי ה"הגנה" בשכונות הספר. בסוף השבוע הראשון הרגיעו הייכל ואל הווארי את הרוחות, והש״י העריך שזאת הרגעה זמנית בלבד, שהחוסיינים ילבו שוב את היצרים ושרק אם ישתלטו על יפו חיילי המלך עבדאללה, יש סיכוי שהיא תירגע.

ישראל גלילי סיכם את אירועי דצמבר 1947 בחזית תל אביב: "רוב הקורבנות היהודים באזור זה נפגעו ביריות צלפים, יריות ללא אבחנה לעבד שכונות יהודיות, ומארבים בדרכים. פעולות תגמול בקנה מידה גדול נערכו נגד ריכוזי הכנופיות מול חולון, ונגד הכפר סלמה מול שכונת התקווה.⁵ המכות שהנחתנו היו קשות, אך התערבותה של המשטרה הבריטית הפריעה לביצוע מושלם של הפעולות כפי שהיה בתוכנית."⁶ נוסף על פעולות הגמול האלה הרסו חוליות קטנות של ה"הגנה" בתים רבים בשכונות הספר הערביות, גם כמעשה נקמה וגם כדי לגרש את תושבי השכונות האלה לתוך יפו ולהרחיב את שטח השליטה של תל אביב. קצין התכנון של המחוז, עתניאל מרגלית, דיווח למפקד המחוז, מיכאל בן-גל, ב-20 בדצמבר: "פיצוץ בית אינו מונע מן האויב להמשיך בפעולות הצלפים. הם פועלים מתוך ההריסות באותה רמת דיוק", והציע לו לפוצץ בתים בעלי ערך כלכלי ולאו-דווקא בתים שצלפים יורים מהם. באותו דו״ח כתב מרגלית שלא תמיד אוספים אנשי ה"הגנה" את גוויות חבריהם ויש "להדגיש בפני כל מפקדי החוליות הקרביות שחובה קדושה היא להביא את כל האנשים, חיים כמתים. יש לכך עדך מוסרי רב והשפעה על המורל של אנשינו ושל האויב. אנו קוראים בכל הדיווחים כי הערבים גררו את גופות הרוגיהם.״⁷ ב-28 בדצמבר 1947 שלח בן-גל ליגאל ידין דו״ח על חודש המלחמה הראשון: ההתפרעויות הראשונות היו של אספסוף ערבי, ורק מעטים מן המתפרעים קיבלו אימון צבאי. האספסוף תקף שכונות ספר וכלי רכב. אחר-כך ביצרו הערבים את הגבולות והם מפנים את התושבים האזרחיים מהבתים שעל הגבול, ועתה מבצעים את הפיגועים צלפים ערבים מאומנים. בן-גל הציע לידין לפגוע באוכלוסייה האזרחית של יפו,⁸ "כדי להוכיח להם שבריחה מאזורי הספר אינה מצילה אותם מפעולות-תגמול. כדאי להשתמש בפצצות גדולות." הוא הציע לפגוע בתחבורה, להרוס מפעלים כלכליים ולפוצץ מכוניות-תופת בתוך העיר. בחזית תל אביב נהרגו עשרים וארבעה יהודים ושלושים ותשעה ערבים ועשרים ושניים יהודים נפצעו, הודיע בן-גל.⁹

ב-8 בינואר 1948 אמר בן-גוריון לחברי מרכז מפא״י שיש ליהודי תל אביב יתרון אסטרטגי לעומת ערביי יפו, בגלל כוחם הצבאי העדיף ומפני שיפו מכותרת בישובים יהודים, ושה"הגנה" תבודד את יפו ותכפה עליה תנאי מצור.¹⁰ הרי הערכה בריטית שנכתבה בסוף דצמבר: "החומר האנושי של ה"הגנה" נפלא הן מבחינת הכושר הגופני והן מבחינת התוקפנות. האנשים דרוכים לפעולה ואמיצים מאוד. אנשי השורה אינם די מאומנים ורבים מהם מצוידים רק בנשק אוטומטי קל, שאינו יעיל נגד התקפות מטווח רחוק. חסרה משמעת אש בעמדות ה"הגנה". העמדות אינן מוסוות, אין חישוב מספיק לעמדות אלטרנטיביות. הפטרולים רועשים מדי. אם תצויד ה"הגנה" כראוי ותנוהל בידי מטה מאומן, היא תוכל, לאחר אימון של שנה כחיל שדה, להיות אחר הכוחות הצבאיים היעילים ביותר במזרח התיכון." ¹¹ ליפו לא היה כל סיכוי לשרוד. כמו בישובים אחרים גם ביפו היו הערבים מסוכסכים אלה עם אלה. מנהיגיהם היו ראש העירייה ד״ר יוסוף הייכל, מפקד הנג'דה עורך-הדין מוחמד נימר אל-הווארי, חבר הוועד הערבי העליון רפיק תמימי, הפרדסן העשיר אבו-לבן, מנהיג הכנופיות עלי מוסתיקם ומפקד אזור לוד חסן סלמה. לכל אחד מהם היה מחנה תומכים, וכל אחד ניסה לקבל את ברכתו של חאג‘ אמין אל-חוסייני. השפעת הוועדות שהקימו חיתה מוגבלת, בגלל המריבות בין האוהדים.¹² בספרו האוטוביוגרפי כתב אל-הווארי שכאשר פרצה המלחמה היה ביפו נשק מועט. בשבועיים הראשונים הוא קיבל רק ארבעים וחמישה רובים ישנים ומקולקלים. הוא ביקש נשק וכסף מהוועד הערבי העליון, ובקשתו נדחתה; נודע לו שהוועד הערבי נתן בסתר נשק לאוהד החוסיינים. חינו של הווארי סר בעיני תושבי העיר מפני שהציל בחורה יהודייה שאספסוף ניסה לעשות בה לינץ, ואף שפרסם ברבים את המכתב שקיבל מחג' אמין אל חוסייני, שהודיע לו כי הוא מפקד יפו, לא החזיר לעצמו את אהדת בני עירו. מגעיו עם נציגי ה"הגנה", כדי להביא להפסקת אש, הפחיתו עוד יותר את הפופולריות שלו. ב-24 בדצמבר נסע אל-הווארי לקהיר, להיפגש עם חג' אמין, ולא חזר לעיר.¹³

ב-5 בינואר דיווח הש״י: "ערביי יפו שרויים בפחד מפני התקפות יהודיות, הוועדה הלאומית ביפו החלה להראות סימנים של אוזלת יד וחולשה... במנשיה הוקמה ועדה לענייני ביטחון, אשר פועלת על דעת עצמה ואינה נשמעת להוראות הוועדה הלאומית. ביפו נמצאים מאה ושלושים שוטרים בריטים, מאה ושלושים שוטרים ערבים ושלוש מאות וחמישה עשר נוטרים ערבים. בסך-הכול חמש מאות שבעים וחמישה."¹⁴ טהא אל האשמי, מפקד בכיר ב״צבא ההצלה" רשם ביומנו ב-23 בינואר כי הוועדה הצבאית של הליגה הערבית דנה במינוי מפקד לעיר, והציעה להביא אליה כוחות צבאיים מבחוץ.¹⁵ ממסגד חסן בק שבשכונת מנשיה ירו צלפים ערבים ביהודים שעבדו ברחוב הירקון ובסביבתו. בגבול שבין מנשיה לתל אביב התמקמה בסוף דצמבר פלוגה בריטית, וחברי ה"הגנה" התיידדו עם מפקדיה. ב-15 בינואר 1948 פגע צלף ערבי בחייל מפלוגה זו. לפני מותו השביע החייל את חבריו לנקום את נקמתו. מפקד הפלוגה אמר באותו ערב לאנשי ה"הגנה" שהוא לא יפריע להם לפוצץ בחי ערבים, ואז תוכנן "מבצע שפת הים". ב-16 בינואר. בלילה הביאו שנים-עשר אנשי ה"הגנה" מאה ושלושים קילוגרם חומר נפץ לגבול תל אביב-מנשיה. משימתם הייתה לפוצץ חמישה בניינים בני שלוש קומות. הם פוצצו שני בניינים. שישים קילוגרם חומר נפץ נשארו במקום המעשה והבריטים פוצצו אותם והרסו בניין נוסף, ולשם איזון פוצצו גם בית יהודי.¹⁶ לפי דו״ח של הש״י הבחינו תושבי מנשיה הערבים בקצין בריטי בין אנשי ה"הגנה". קצין זה גרש ממנשיה לוחמים ערבים. שוטר ערבי ממשטרת מנשיה דיווח ל״ועדה הלאומית" של יפו שאנשי צבא בריטים סייעו לתוקפים.¹⁷ ב-22 בינואר בלילה פוצצה חוליה של ה"הגנה" את הבית בעל שתי קומות בשכונת באסה¹⁸ שאכלס צלפים וכנופיות.¹⁹ ___________________ בשבוע הבא: תקריות בחולון ובבת ים; קרב תל עריש הראשון בגבול יפו-חולון מבצע כרמי; הסכם ין תושבי בת ים וג'בליה; פניה לאצ"ל לקבל פיקוד על בת יום, מבצע חנן ומבצע תל חי/

1. כיום שכונת "כפר שלם", בתל אביב. 2. מורשת בן-גוריון (מב״ג) לאריה, 11 בדצמבר 1947. 3. אצ"מ, S/25/9344, ישיבת ועד הביטחון מ-11 בדצמבר 1947. 4. הרס ושוד המרכז המסחרי היהודי ברחוב ממילא. 5. הכוונה ל״מבצע יהושע" ב-31 בדצמבר. 6. א"מ, טיול על פני הארץ, לשליח במרחקים (מכתב לשליחי ה"הגנה" בחו״ל), 7 בינואר 1948. 7. א״צ, אל קרייתי מאת חכמי,20, בדצמבר 1947. 8. אנשים המכנים בעת כתיבת שורות אלה "חפים מפשע". 9. א"צ, אל ידין מאת קרייתי, 28 בדצמבר 1948 . 10. ארכיון מפא״י, פרוטוקולים של דיונים במרכז מפא״י, 8 בינואר 1948. 11. יוסף אוליצקי, "מאורעות למלחמה", מפקדת ה"הגנה" בתל אביב, ע‘ 267. 12. א"צ, טנא, המצב ביפו. 13. מוחמד נימר אל-הווארי, "האסון", בערבית. 14. א"צ, ידיעות טנא, 5 בינואר 1948. 15. א"מ, יומנו של טהא אל האשמי. 16. יוסף אוליצקי, "ממאורעות למלחמה״, ע‘ 213-211. 17. א"צ, לקרייתי מחכמי, 3 בפברואר 1948. 18. סמוך לאצטדיון הכדורגל "בלומפילד" כיום. 19. אוליצקי, עמ' 217-216.