המערכה במחוז תל אביב (ב') המלחמה בחולון ובבת ים

תקריות בין ערבים ליהודים פרצו לא רק מצפון ליפו בגבול תל אביב אלא גם מדרום וממזרח ליפו, בגבול חולון ובת ים. זאת הייתה חזית 5 של ה"הגנה", והיו בה כשישים עמדות. בת-ים הייתה מול שכונת ג'באליה,¹ וחולון מול שכונת תל-עריש.² ב-13 בדצמבר 1947 ירו ערבים מתל עריש על חולון, ובו בלילה כבשה את התל יחידה של ה"הגנה" בפיקודו של דני דילוגי.³ הערבים תקפו אח כובשי התל והם נסוגו. בקרב זה נהרג יעקב כץ, וגופתו נמצאה אחרי חודשים אחדים. עשרה ערבים נהרגו. דילוגי דיווח שהוא נסוג מפני שהמקלעים שלו הפסיקו לירות, כתוצאה מהתחמושת שטיבה היה ירוד.⁴ שלושה ימים נמשכו חילופי היריות בין תל-עריש לחולון, וב-16 בדצמבר נפגשו, ביוזמת הבריטים –ראש מועצת חולון, ד״ר חיים קוגל, ונכבדי תל-עריש, והחליטו על הפסקת אש.⁵ למרות ההסכם עוד נמשכו חילופי יריות מדי פעם. ב-24 בדצמבר, אחרי שנפצעה ילדה יהודייה, שלח מפקד גדוד 51 של חטיבת "גבעתי" מאיר דוידזון את פקודיו לפוצץ את "הבית הלבן" ו״הבית האדום" בתל-עריש. בשני בתים אלה חנו לוחמים ערבים. על פעולה זו פיקדו מפקדי המחלקות, דני דילוגי ואריה קוצר.⁶ רק "הבית האדום" פוצץ. בדו״ח של הפעולה כתוב: "ההתקדמות ליעדים הייתה לא מסודרת." בתוך המהומה נורה אחד מאנשי "גבעתי', בירי חבריו. הערבים שמעו את היריות ופתחו באש, ועוד אחד מלוחמי "גבעתי" נהרג. חבריו ויתרו על פיצוץ "הבית הלבן".⁷ בדו״ח כתוב ש״היו ליקויים בפיצוץ."⁸ ב-2 בינואר הניחו ערבים מתל-עריש מטען חבלה בביתו של יהודי, והרסו חדר, וב-12 באותו חודש הם תקפו עמדה של ה"הגנה" בחולון ופצעו אחדים מלוחמי "גבעתי" שהיו בה. מפקד הגיזרה דיווח באותו יום למפקד מחוז תל אביב: "אין לי כל נשק סביר ועתודות. ישנו כנראה ריכוז גדול של ערבים. מכוניות מגיעות כל הזמן לכפר." ⁹

ב-25 בדצמבר שלח המג״ד דוידזון כוח לתל-עריש, כדי לפוצץ את "הבית הלבן". למִבצע ניתן השם "כרמי" (על-שם כרמי רבינוביץ, שנהרג בפשיטה יום לפני כן). ב-13 בינואר סיירה חוליה בפיקודו של קמ״ן הגדוד יהושע (יוש) הרפז בסביבות "הבית הלבן" והביאה נתונים. ההכנות נמשכו יומיים. כל אחת משלוש הפלוגות שבגדוד שלחה נבחרת, וב-17 בינואר בלילה יצאו למשימה שלושה כוחות, בפיקודם של הרפז ודילוגי, מצוידים במכשירי¬ קשר ניידים.¹⁰ הכוח של פופובסקי, מהפלוגה המסייעת, ריתק באש מקלעים את הכוח הערבי ששמר על הבניין. הכוח של דילוג׳י ביצע התקפת הטעיה על הכפר ממזרח, והכוח של הרפז פוצץ את הבית והרס אותו. תגבורת ערבית ניסתה לבוא לעזרת מגני "הבית הלבן". חוליות חסימה שהציב הרפז הדפו אותן ברימונים. מבין אנשי "גבעתי" לא נפגע אף אחד.¹¹ חזית חולון שקטה שלושה חודשים, עד סוף אפריל.

בת-ים הוטרדה ביריות מהשכונות הערביות ג״בליה וסחנת דדוויש החל ב-19 בדצמבר 1947, אך איש מתושביה לא נפגע. אורכו של קו-החזית הזה היה אלף ומאתיים מטרים. ל"הגנה" היו עמדות בבית החרושת לבירה "י"כביר ובבית-החולים הממשלתי לחולי רוח, שהבריטים מסרו ליהודים. אנשי ייהוועדה הלאומית" של יפו האשימו את העובדים הערבים של בית-החולים בפחדנות ואת ממשלת המנדט ברמאות, עקב העברת בית החולים לידי היהודים.¹² נציגי בת-ים וג״בליה נפגשו והחליטו להפסיק את פעולות-האיבה. תושבי ג״בליה, שקיבלו את המים מבת-ים, היו מעוניינים בקיום ההסכם, ונכבדי השכונה ניסו להתקשר בטלפון עם היהודים אחרי כל תקרית, כדי ליישב אותה בדרכי שלום,¹³ אבל לא התושבים קבעו את התפתחות המאורעות, אלא המפקדים הצבאיים של שני הצדדים, ואלה יזמו תקריות והגיבו בכוח על כל תקרית שיזם הצד שכנגד. בבת-ים לא היה כוח גדול של ה"הגנה", והתושבים שלא התגייסו נדרשו להשתתף בשמירה. דרישה זו של ה"הגנה" לא מצאה חן בעיני שני חברי המועצה המקומית, והם הציעו לאצ״ל אח הפיקוד על השכונה. ב-25 בינואר דיווח מיכאל בן-גל למטכ״ל ה"הגנה": "הנידון: פניית חברי מועצת בת-ים לארגוני הפורשים. הפניה נעשתה ביוזמת חברי המועצה מרדכי סלונים, והרי סול, ובעל בית בבת-ים. הם מסרו על חולשת ה"הגנה" במקום, וביקשו מאצ״ל ליטול את הגנת המקום... לפי ידיעות שקיבלנו הרי שתשובת אצ״ל הייתה שבידי מפקדיהם ידיעות על כוחות ה"הגנה" במקום ואלה מספיקים. אין הם מוכנים לסכסוך עם ה"הגנה" בשעה זו. מוסרים שאותה קבוצה פנתה גם ללח״י. כתוצאה מכך ביקרה (משלחת) מטעמם¹⁴ אצל יושב-ראש המועצה, והציעה שלח"י יקבל שלוש עמדות מהקו הכולל במקום. יושב-ראש המועצה ענה בשלילה והודיע שעליו להתקשר תחילה עם כוחות הביטחון בעניין זה. הורינו לדחות כל עזרה כזו מצִדם ולא לאפשר את בואם למקום."¹⁵ ב-10 בינואר בלילה נורתה אש מקלעים מג׳בליה ומסחנת דרוויש על בת-ים, וחוליה ערבית חדרה לבית בשכונה, ניסתה להציתו והוברחה.¹⁶ ב-5 בפברואר תקפו שוב ערבים את בת-ים ופוצצו את צינור המים, וב-7 בחודש חדרו לעמדת ה"הגנה" שאנשיה היו ישנים, הרגו שניים ונטלו את נשקם.¹⁷ אפרים כדורי, שהחליף את מאיר דוידזון¹⁸ כמפקד גדוד 51 של חטיבת "גבעתי", שלח כוח בפיקודו של אריה קוצר ל״בית בעל התריסים הירוקים", ממנו ירו צלפים על בת-ים ועל הכביש הקושר אותה עם חולון. היה זה בית בעל שלוש קומות בין תל-עריש לג״בליה. למִבצע ניתן השם "חנן".¹⁹ והכוח של קוצר פוצץ את הבית ב-13 בפברואר בלילה.²⁰ באותו יום פוצצו חבלנים ערבים בית בעל שתי קומות בבת-ים, אחרי יומיים פוצצו עוד בית בעל שלוש קומות. ב-21 בפברואר חיבלו בבית המועצה המקומית. רבים מתושבי השכונה הביעו רצון לעזוב אותה, וחטיבת "גבעתי" שלחה אליה פלוגה בפיקודו של מנדל דפני וכיתה של מקלעים בינוניים. מיפקדת גדוד 51 תכננה מִבצע נגד ג״בליה. מטכ״ל ה"הגנה" לא אישר אותו מיד, מפני שחשש מתגובת הבריטים, והוא ביצע רק ב-22 במארס, בפיקודו של דפני. בפצצות דווידקה הרסו חיילי "גבעתי" את בניין המפקדה הערבית בג״בליה ועמדת פילבוקס. החבלן יהודה גוטליב נפגע בחילופי הידיות. הוא לא חולץ, וגופתו לא נמצאה. מבין הערבים נהרגו חמישה. למִבצע ניתן השם "תל-חי".²¹ _______________ בשבוע הבא: ראש עיריית יפו מעוניין בהסכם אי-התקפה עם היהודים; הוראה לארגון ההגנה לא ליזום תקריות בגבול יפו תל אביב; המלחמה פוגעת ביצוא ההדרים והפרדסנים הערבים מעוניינים לקיים הפסקת אש לשלושה חודשים עד סוף העונה; יהודים הורגים סתם ושודדים ערבים; משה דיין מתנגד להסכם; בן-גוריון אינו מאמין בהסכם; קיצונים השתלטו על יפו ואינם מעוניינים בהסכם.

1. השכונה נוסדה ככפר דייגים באמצע המאה ה-19 על-ידי מוסלמים שהגיעו מג'באליה שברצועת עזה, וכונתה גם היא בשם "ג'באליה". הכפר שכן כקילומטר דרומית למרכז יפו. במקביל קמה מצפון לה שכונת עג'מי הנוצרית-מרונית. לאחר כיבוש יפו ברחו מממנה התושבים, הבתים הריקים אוכלסו על-ידי עולים חדשים ושמה שונה ל"גבעת עליה". (ויקיפדיה). 2. שכונה ערבית של יפו ממזרח לשכונת אבו כביר . כיום שכונת תל-גיבורים בחולון. (ויקיפדיה). 3. נהרג בקרב בית דראס ב-10 ביוני 1948. 4. אוליצקי, שם, עמ' 159-158. 5. שם, עמ' 162-161. 6. נהרג כמפקד יחידת "שועלי שמשון" בקרב בית-עפה ב-16 ביולי 1948. 7. א"צ, אל קרייתי מאת נילי, 25 בדצמבר 1947; אברהם אילון, "חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות", ע‘ 108-104. 8. א״צ, יומן מחוז תל אביב, 2 בינואר 1948. 9. א"צ, יומן מחוז תל אביב, 12 בינואר 1948. 10. זה היה יום אחרי שנהרגו בהר-חברון הל"ה, שיצאו למשימתם בשטח אויב בלי מכשיר קשר. מסתבר שלטענה שלארגון "ה"הגנה"" לא היו אז מכשירי-קשר ניידים, או שהיא לא השתמשה בהם במיבצעים אין על מה לסמוך. 11. אברהם איילון, "חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות", ע‘ 116-109. 12. א"צ, אל מנהלי החצרות, מאת קריית, 13 בפברואר 1948. 13. אוליצקי, שם, עמ' 202-201. 14. מטעם לח"י. 15. א"צ, אל הנהלת הכנסת מאת קרייתי, 25 בינואר 1948. 16. אוליצקי, שם, עמ' 276-275. 17. איילון, שם, עמ' 117. 18. דוידזון עלה עם כוח של חטיבת "גבעתי" לעזרה לירושלים. 19. על שמו של איש הגדוד, מפקד הכיתה, חנן סרי, שעלה לירושלים בכוח של מאיר דוידזון ונהרג ב-1 בפברואר 1948 בשכונת מקור ברוך. 20. איילון, שם, ע‘ 117-116; א"צ, יומן מחוז תל אביב. 21. שם, עמ' 121-119; .