המערכה במחוז תל אביב (ג') "אנשי 'ההגנה' הורגים סתם אנשים"

ראש עיריית יפו, ד״ר הייכל היה מעוניין בהסכם אי-התקפה עם היהודים לפחות עד סוף עונת קטיף תפוחי הזהב, ופרדסני יפו ועשיריה תמכו בעמדתו זו. הש״י וראש עיריית חל אביב, ישראל רוקח, ניהלו שיחות עם הייכל, אל-הווארי, ואחרים, בעניין זה. ב-10 בדצמבר 1947 דיווח הרמ״א, ישראל גלילי, למפקד המחוז, מיכאל בן-גל, ש״ערבים מוסמכים מיפו הודיעו באופן מוסמך, אם כי לא לפרסום: מצדם לא תהיינה התנפלויות או יריות אם היהודים לא ייזמו", ושה"הגנה" השיבה כי גם היהודים לא יתנפלו ולא יירו, אם הערבים לא יתקיפו. גלילי חזר על הוראתו הקודמת, לא ליזום תקריות בגבול תל אביב יפו, והוסיף: "אין לסמור על כך שההפוגה תימשך ולכן אסור שהערנות תפחת. על כל התנפלות להשיב בתוקף."¹ הנחיה זו ביטלה למעשה את סיכויי ההסדר, מפני שהייכל ואנשיו לא שלטו על כל הכוחות ביפו. "הפורשים" הערבים היו חזקים ופעילים יותר מאצ״ל ולח״י בישוב העברי, והתנפלויות שלא באישור המנהיגים היו בלתי-נמנעות. ב-25 בדצמבר דיווח הש״י: "איסור הוועד הערבי על פעולות לא מונע פעולות הערבים בתגובה על התנפלויות היהודים בסביבות יפו."² ידיעה אחרת מאותו יום: "אחמד אבו-לבן, חבר העירייה, דרש להפסיק את המהומות הגורמות הפסדים גדולים לפרדסנים, שלא יוכלו לשלוח את כמות הפרי אשר התחייבו בו לפי החוזים הקודמים... אחד ממנהלי משלוח פרי ההדר ביפו, אנגלי, הגיע לחיפה להציע לוועדה הלאומית להפסיק את הפעולות לשלושה חודשים. ההצעה נתקבלה בשביעות-רצון, אך הועברה לוועד הערבי העליון."³

בסוף דצמבר התנהל משא-ומתן בין יהודים לערבים, בתיווכם של הבריטים, על שחרור סחורות של יהודים מנמל יפו, ששווין מאה ועשרים אלף לא״י, ועל שחרור סחורות של ערבים מנמל תל אביב, ששווין שמונים אלף לא״י. בדו״ח שקיבל בן-גל על המשא והמתן היה כתוב שהערבים העמידו שלושה תנאים לחילופי הסחורות: "התרת הקטיף בפרדסים ערביים בין תל אביב לפתח תקוה; חילופי הסחורות בשלושה שיעורים שווים מדי שבועיים; הסחורות יועברו בסירות.״⁴ "שלום ההדרים" בין יפו לתל אביב נדון בישיבת הפיקוד היהודי העליון בתחילת ינואר 1948. בגיליון של 2 בינואר בעיתון "המשקיף" הרביזיוניסטי, התפרסמה ידיעה שהפרדסנים היהודים דורשים להפסיק את המהומות באזור יפו-תל אביב, כדי למנוע הפסד של שבעה מיליון ליש״ט. בתזכיר שקיבל בן-גוריון מהש״י ב-4 בינואר כתוב שבעיית ההדרים קיימת לא ביפו בלבד, אלא בארץ כולה. רוב הפרדסים הערביים נטועים בשטח המדינה היהודית העתידה. יש שיתוף אינטרסים בין יהודים לערבים בעניין זה, ובקיץ 1947 יצאה משלחת יהודית-ערבית לאירופה בענייני שיווק ההדרים. הפרדסנים הערבים דחו אח דרישת המנהיגים הפוליטיים הערבים לא לשתף פעולה עם היהודים. "רוב המנהיגים הערבים קשורים בענף ההדרים, מי כבעל פרדסים, מי כסוחר פרי, מי כסוכן אניות, מי כבעל חברת הובלה ומי כקשור בספנות; ראשי הכפרים הערביים באזור החוף, המוכתרים והנכבדים, הם בעלי פרדסים, כמעט בלי יוצא מהכלל, ורוב הפועלים הערבים מתפרנסים בחורף מעבודה בפרדסים ובנמל, בהטענת פדי ההדר על האניות. זו אולי הסיבה העיקרית כי כל אזור המטעים המשתרע מזכרון-יעקב ועד באר-טוביה שקט." מחברי התזכיר המליצו לא לפגוע בפרדסנות הערבית ולא לנתק אותה מנמל היצוא שלה, יפו, ולכן לא להטיל מצור על יפו. ״יש לדעתי להשתמש במגע הקיים בין חוגי הפרדסנות העברית לפרדסנות הערבית, לשם הידוק הקשרים הכלכליים והרחבתם בשטחים אחרים, למען הקל על תקופת המעבר ובכדי לשחרר אותנו במידת האפשרות מדאגות ביטחון מקומיות ולהקדיש אח כל כוחותינו ליצירת הכוח העברי הגדול, המאומן והמסודר." 5

מנכ״ל המועצה לשיווק פרי הדד, הבריטי רובינסון, שהיה יוזם המשא-ומתן על "שלום ההדרים" סיפר ב-19 בינואר לאיש הש״י כי המשא-ומחן שנמשך כחודש ימים אינו מתקדם מפני שלראש עיריית יפו ד״ר הייכל "אין כל השפעה בהנהלת העיר."⁶ ב-22 בינואר שלח פולר, מושל המחוז הבריטי, את קצין המחוז היהודי, יעקב קיסילוב אל בן-גוריון, לדון אתו על ההסכם. קיסילוב סיפר לבן גוריון שראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, וממלא מקומו, אליעזר פרי, ניסו פעמים מספר להגיע להסכם, ושהבריטים מעוניינים בהסכם. הערבים מבקשים לכלול בהסכם את הכפר יאזור. אליעזר פרי העמיד כתנאי להסכם שגם העיר רמלה תיכלל בו. קיסילוב, שהשתומם על גישה זו, בא אל בן-גוריון, וזה הודיע לו שאינו מוכן לדבר עם פולר באמצעות מתווך, ו״אם למושל נחוץ משהו אלי, יפנה אלי ואומר לו מה שאומר לו." ⁷

ב-25 בינואר התכנסו בלשכתו של בן-גוריון בחל-אביב – ישראל גלילי, יגאל ידין, לוי אשכול, יצחק שדה, משה דיין, גד מכנס, עזרא דנין, יוסף יעקובסון וראובן שילוח, לישיבה, "בעניין ההסדר בין יפו לתל אביב." חבר המיפקדה הארצית, יוסף יעקובסון, אמר: עד הזמן האחרון היה שקט באזור הפרדסים, אבל אנשי ה"הגנה" הפרו את השקט. הם "הורגים סתם אנשים, למשל על-יד עיינות, בלי סיבה, שודדים כיסי ערבים, מתעללים, מפרקים בארות, גוזלים רכוש של ערבים, יורים לשם הפחדה... ברחובות, בנס-ציונה, בראשון לציון ובפתח תקוה - לית דין ולית דיין." הוא הציע להגיע להסכם, "למען בלום השערוריות שבתוכנו", ומפני שהסכמים בין יהודים לערבים רצויים. בן גוריון ביקש מהרמ״א גלילי להגיב על דברי יעקובסון. "זו לי הפעם הראשונה שאני שומע מפיו (של יעקובסון) דברים אלה", אמר גלילי.! "פעם אחת שמעתי מפיו של גד (מכנס) על מקרה שוד מזוט, ותו לא." משה דיין, האחראי לביטחון השוטף, הביע התנגדות להסכם, והסביר שבשטח שמדובר בו יד היהודים על העליונה, ואם יהיה הסכם "השטח המושקט יהיה מקור כוח ומזון לכנופיות שבשטח הפרוע."⁸ ראובן שילוח, מהמחלקה המדינית של הסוכנות חלק על דברי דיין "כל אי-מלחמה טוב בשבילנו." הערביסט עזרא דנין חלק על קביעת דיין כאילו יד היהודים על העליונה באזורי הפרדסים. הערבים לא נלחמו עד עתה באזורים אלה, אמר דנין, אבל מרוכזים בהם אלפי לוחמים מ״צבא ההצלה" חמושים היטב. עוזרו של בן-גוריון, לוי אשכול, אמר: "שלושת החודשים של קטיף התפוזים דרושים לנו לתגבור חיילים וההסכם רצוי." גם יועצו הצבאי של בן-גוריון, יצחק שדה, חמך בהסכם. יגאל ידין אמר: "מה שהם עושים לנו בעיר העתיקה (בירושלים) אנחנו יכולים לעשות ביפו. אם להתעלם מהעיר העתיקה, הרגעת שטח מועילה לנו." גלילי אמר שערביי חיפה ויפו ייצאו נשכרים מההסכם, מפני שבשני המקומות האלה יד היהודים על העליונה. בשומרון נשקפת סכנה לישובים היהודיים, ו"השאלה היא מה כוח מנוף ההדרים, מה אפשר להעמיס עליו"?

בן גוריון, שסיכם את הדיון, אמר שאין הוא מאמין שההסכם יישמר, "בין שהוא טוב ובין שהוא רע. כי יופרע אם גם יסודר. בדרך כלל רצוי לנו צמצום שטח המלחמה, אולם יש לבחון שבע שאלות שבהן תלויה המסקנה בהסדר המוצע הפעם: 1. מתי יגדל כוחנו היחסי, עכשיו או כעבור שלושה חודשים, בגמר עונת התפוזים? 2. הרגעה חלקית מכבידה או מחלישה אותנו? 3. הרצוי לנו שקט בחיפה, שבה ידנו על העליונה בדרך כלל? 4. הרצוי לנו שקט בירושלים, שבה עד עכשיו יצאנו בניצחונות ויתרונות חשובים, מחוץ לעיר העתיקה? 5. היש ערך מדיני לעובדה שבשטח גדול, כשטח ההדרים, בתוך המדינה היהודית יש שיתוף פעולה יהודי-ערבי? 6. האם ישפיע ההסדר לטובה על הפלאחים בארץ? 7. המחזק ההסדר (את) כוחנו כלפי דעת הקהל בעולם? לפי שעה יש להשתתף בשיחות ולראות אם הדבר ממשי ואם המינימום ההכרחי יובטח, וכיצד. אחר-כך נראה."⁹ אחרי יומיים דיווח גלילי על המשא-ומחן לחברי ועד הביטחון: "בזמנו סיפרתי... על הסדר שארך כמה ימים ושבק חיים לכל חי בקשר עם עניין ההדרים. השבוע נתכנסנו עם בן-גוריון ו(עם) שורה שלמה של חברים העוסקים בענייני ביטחון ויודעים ענייני הערבים, ושם סופר לנו שהבריטים הממונים על ענייני הפרי בארץ, מתוך הידברות עם הערבים, באו בהצעה, אבל במתכונת רחבה יותר. מדובר על שביתת אש ונשק בין עזה לחיפה. אני הצעתי לנסות להרחיב את ההסדר על-פני כל השטח של אוכלי הדר ולא גידולי הדר, כל השטח (ש)בו עוברים פרדסים, כבישים וכו'. רוב החברים, אחר שיקול רציני – הגנתי ומדיני, אבל בעיקר מתוך שיקול מדיני – הגיעו לכלל דעה חיובית... יוסף יעקובסון ויחזקאל סחרוב נתמנו לעשות זאת, הם הוסמכו להביא את התשובה, הם הסבירו לאנגלי המנהל את ענייני הפרי שההסדר הזה הוא רעוע וימשיך להיות רעוע כל זמן שתימשך ההתקפה הערבית על העיר העתיקה (בירושלים) ובחלקים אחרים של הארץ, והיום הודיע להם רובינסון, מנהל ענייני פרי ההדר ביפו, שהייתה לו אמש ישיבה עם הערבים. הוא היה גם הבוקר ביפו, והוא מניח שהיום עד שעה שש תהיה לו תשובה. עבדול רחיס¹⁰ סיפר שביפו הדיכאון גדול, יש דאגה לפועלים המובטלים, נתחזקו החוגים הדורשים שקט. השפעתם אינה מגעת לירושלים ולחיפה. עד שעה 6 הוא ייתן תשובה... אחד הדברים אשר הניע אותי לחיוב ההסכם היה דאגה לשומרון, בין ראש העין לגבעת עדה ובת שלמה, שהיה במאורעות 1936 - 1939 אחד האזורים החמודים ביותר, הסדר זה קובע שקט בכל האזור חזה. הוא מוציא את כל התיכון מכלל תוקפנות. דבר זה מחזק. נימוק רציני אחד לשלילה, שכל הכוחות (הערביים) הללו יופנו לאזורים המפולשים והחלשים. אם לא תהיינה תקלות מאמין אני שיהיה לנו חיזוק די רציני." יוסף ספיר: "מה השיקולים בענייני ההסדר?"

ישראל גלילי: "הנימוקים נגד הם:

• "ההסדר בענייני פרי ההדר אינו משחרר לנו כוח זה, אבל מאפשר לערבים להתרכז בהתקפה על האזורים הכפריים.

• "הסדר זה משחרר את הוועד הערבי העליון מלחץ החוגים האינטרסנטיים הדורשים להעתיק את החזית מיפו, דבר שאין לנו עניין בו.

• "על-ידי ההסדר מועתק שדה הקרב ממקום שיש לנו בו יתרון עליהם."ד) יפו, במקום לשמש בת ערובה לעומת העיר העתיקה בירושלים או מקומות אחדים, אנחנו משחררים אותה. לכן אין להיענות להסדר זה."

"הנימוקים בעד הם:

• "עד עכשיו הייתה המדיניות שלנו שאנחנו משיבים אש על אש, או עורכים פעולות תגמול באזור (ש)בו אנחנו נפגעים. לא היה עוד כדבר הזה שנפעל בשומרון, טרם נפגענו בו. פעלנו בירושלים כי הערבים פעלו שם נגדנו. אם הערבים יפסיקו מעשה התוקפנות שלהם בכל האזור הזה, נגיד מרצוננו שאנחנו לא ניפגע בהם.

• "אנחנו במצב שבכל חבל ארץ שיכול להיות פה שקט יהיה שקט, ואין קשר בלתי אמצעי בין שקט ביפו לבין התקפה בעמק.

• "יש נימוק רציני שגם אנחנו מעוניינים בקיום תקין של שיווק הפרי, גם מבחינת שיווק הפרי, גם מבחינת מקומות עבודה ליהודים, גם מבחינה שלא תרבה אבטלה בין הערבים, ויש סכנה שאם הפרי ייפגע, הבריטים ימשכו ידם מעניין הפרי בארץ, ויש איומים כאלה. יש ערך לכך שבשטח העובר כולו בתחום המיועד למדינת היהודית... שורר שקט, מתוך ההנחה שבאי שקט יבולע לענייני הערבים. דבר זה יש לו ערך לעתיד יחסינו עם הערבים... שערביי ארץ-ישראל ידעו שבמקום מסוים יש שקט, אין נפגעים בו; זה יכול לשמש תעמולה נגד חוגים מכובדים.

• "נימוק רציני הוא הזמן, חודשים אלה נחוצים לנו. אם נצמצם שטח התוקפנות הערבית ויישאר לנו זמן להצטייד, לאמן אנשים, גם בזאת יש יתרון."

יוסף ספיר: "נראה לי שהשיקולים... מחסלים זה את זה. נשארים אפוא שני שיקולים: השיקול הפוליטי והכלכלי, ופה יש רק דברים חיוביים. הערה אישית. איני מאמין בהסכם."¹¹

ב-10 בפברואר דיווח יעקובסון לבן גוריון שהקיצונים השתלטו על יפו, ואין הם מעוניינים בהסדר. אחד הסוחרים אמר לאחד מהם: "פירוש הדבר ניתוק יפו", והמפקד ענה לו: "לא אכפת, ובלבד שתל אביב תתנתק." יעקובסון חיווה את דעתו: "אין לשמור עוד על פרדסים ערביים, ויש לפגוע ביפו בכל הדרכים. הערבים התקדמו בפרי שלהם (כלומד, בקטיף), בעוד חודש יגמרו, ואז יפריעו לנו."¹² אחרי שבוע (ב-17 בפברואר) הכחיש מפקד יפו את דברי פקודו, אמר שהם בלתי מוסמכים והציע הסדר לחודשיים או לשלושה חודשים לכל מחוז לוד. גלילי ומכנס אמרו לבן גוריון שהם בעד ההצעה.¹³ כמו בטבריה ובחיפה, גם ביפו לא הייתה השפעה רבה לרצונם הטוב של המתונים משני הצדדים. האקטיביסטים קבעו את ההתפתחויות, וכמו בכל הארץ גם ביפו הובילו כל הדרכים להתנגשות חזיתית במלוא הכוח. _____________ בשבוע הבא: אוניברסיטת תל אביב – שטח כבוש; לוחמי "צבא ההצלה מגיעים לאזור תל אביב; הערבי ברחו מן הכפרים שבצפון תל אביב, והיהודים שכנו בהם פליטים; השתלטות על אדמות יקרות

1. א"צ, אל קרייתי מהלל, 10 בדצמבר 1947. 2. א"צ, ידיעות טנא, 25 בדצמבר 1948. 3. שם, שם. 4. א"צ, דו״ח על החלפת סחורות בנמלי יפו ותל אביב, דצמבר 1947. 5. מב״ג, מאת בן-אבי אל אמיתי (בן-גוריון), 4 בינואר 1948. 6. א"צ, ידיעות טנא, 21 בינואר 1948. 7. יומן ב״ג, 22 בינואר 1948. 8. שלא נכלל בהסכם כמו ירושלים. 9. יומן דב״ג, 25 בינואר 1948. 10. סוחר יפואי עשיר. 11. אצ"מ, ישיבת ועד הביטחון 27 בינואר 1948. 12. יומן דב"ג, 10 בפברואר 1948. 13. יומן דב"ג, 17 בפברואר 1948.