הסיפור רחב ומקיף הרבה מעבר לרוע רצחני למול אב וילדיו בטיול יום שישי באמצע חופשת קיץ. העניין פשוט: הדבר עליו נאבקים היהודים והערבים מזה זמן רב אינו רק חופש התנועה במרחב הפתוח אלא שאלת השליטה בו. המאבק הזה מתקיים בצורותיו השונות במלוא רחבי הארץ גם בגליל ובנגב. מבחינת הפלשתינים, יהודים יכולים אולי להתקיים במגדלי הערים, לעסוק בעסקי הצווארון הלבן, בהיי-טק ובמסחר - זה מקומם כיהודים.
במרחב הפתוח, לעומת זאת, בשדות, במעיינות, במרחבי המרעה - שם צריך לשלוט הערבי. כדאי להתבונן במשמעות הדימוי "וילה בג'ונגל" שטבע
אהוד ברק לתיאור הוויית קיומה של מדינת ישראל: בשקיקתם לביטחון יתכבדו היהודים ויתגוררו במרחבים מוגנים, מוקפים גדרות. מעין גטו בתנאי וילה ממוגנת. שרק לא יעזו לצאת מתחומי הגדר.
לכאורה משקפת תפיסה זו ראיה מודרנית לפיה שייך המאבק לשליטה על שדות, מעיינות, ומרחבי מרעה לעולם הישן שפג זמנו. בפועל היא מהווה המשך ישיר להוויה היהודית הגלותית של גטואיזציה, תחומי מושב, וציפוף בישובים עירוניים, עליה קראה הציונות תגר.
בהקשר זה מכוון הפיגוע הרצחני אף להתחייבותו של ראש הממשלה נתניהו כי בכל הסדר מדיני עתידי לא ייעקרו שוב יישובים יהודיים. היהודים אולי יישארו בבתיהם, כהבטחת נתניהו, אבל יהיו לכודים לעד במרחבי גדרות היישוב. במרחב הפתוח, לעומת זאת, ישלטו הפלשתינים. זה ככל הנראה גם בסיס המתווה הרעיוני העומד בבסיס תוכנית המאה של הנשיא טראמפ.
כבר עשרות שנים מיטיבים הפלשתינים מהישראלים להכיר נכוחה את תכלית מאבקם. גם למאבקנו הייתה תכלית ברורה, וראוי לשוב אליה: אנו שואפים לקיום בארץ אבות במלוא מרחביה ושדותיה, לא רק בין גדרות ה"וילה בג'ונגל".