בחזית הדרום (חזית 1 ), הבעייתית ביותר במחוז תל אביב, נכלל כל גבול תל אביב-יפו: הרחובות אלנבי, נחלת-בנימין, דרך יפו-תל אביב, שכונת התקווה ושכונת מונטפיורי. מפקד החזית היה ישראל שחורי. נוסף על יפו איימו על חזית זאת השכונה אבו-כביר¹ והכפר הגדול סלמה. השכונה אבו-כביר, הייתה מובלעת ערבית בדרום תל אביב, גבלה עם גבעת הרצל ושכונת שפירא ושלטה באש על דרום רחוב הרצל ועל רחוב העלייה, שהיוו את מרכז המסחר והמלאכה של תל אביב, ועל הדרכים שהובילו דרומה מתחנת האוטובוסים המרכזית של תל אביב. תושבי אבו-כביר היו עניים ברובם, ונחשבו ללאומנים קנאים. רבים מהם השתתפו בפיגועים נגד יהודים, מיד אחרי החלטת 29 בנובמבר.² ב-6 בדצמבר 1948 חדרו חמישה-עשר אנשי אצ"ל בטנדר לאבו- כביר והציתו צריפים אחדים. הבריטים חשו לעזרת הנתקפים, הרגו שניים מן התוקפים ופצעו שמונה. בבריחתם עברו אנשי האצ״ל ליד עמדות של ה"הגנה" . אנשי ה"הגנה" חשבו שערבים תוקפים אותם וכמעט פתחו באש, אבל ברגע האחרון זיהו את אנשי האצ״ל. בדוח שקיבלה מִפקדת אצ״ל ממפקד הפעולה כתוב: "חוסר שיתוף הפעולה שבין ה"הגנה" לבין הארגון הצבאי הלאומי כמעט וגרם כבר אסון.״³ פעולת הגמול הראשונה של יהודים במחוז תל אביב הייתה בחזית הדרום. ב-18 בדצמבר בלילה חדרה יחידה של ה"הגנה" לכפר סלמה, הניחה חומר נפץ בבית בן שלוש קומות ופוצצה אותו. החבלנים לא היו די מאומנים והבית לא קרס.⁴

בחודש המלחמה הראשון פגעו הערבים, תושבי אבו-כביר, כמה פעמים באוטובוסים יהודים שנסעו לירושלים, וה"הגנה" תיכננה פעולת גמול מרשימה. ב-7 בינואר הורה בן-גל למפקד החזית, ישראל שחורי, להתכונן לפעולה: ״המגמה: להתקיף את אבו-כביר, להרוס ולהרוג ככל האפשר, לאחר שהם יתקיפו שיירה שלנו. "השיטה: פלישת בזק והפתעה. פיצוץ השורה הראשונה של בתי הכפר בצד שמאל לאורך הכביש, בהמשך רחוב הרצל. בשעת הפעולה הריגת כל ערבי בטווח הפעולה של הנשק שבידי המתקיפים. "מיום 7 בינואר יהיו כל הגורמים מוכנים לבצע הפעולה, תוך שש שעות ממתן הפקודה."⁵ יוסף אוליצקי, בספרו על תולדות ה"הגנה" בתל אביב במלחמת העצמאות כתב: "למגינת ליבם של הלוחמים לא נתאשר המִבצע על-ידי הפיקוד העליון, מחשש שמא יתערב הצבא הבריטי, החונה ביפו, בכוח רב, וזה עלול להכשיל את המִבצע. לפעולותיה התוקפניות של ה"הגנה" במחוז תל אביב עלול מִבצע זה להביא תועלת רבה, אך הדבר יכול להתנקם בנו באופן ארצי, ותל אביב אינה רשאית שלא לקחת זאת בחשבון. כך נכתב בעפרון אדום ובאותיות בולטות בשולי פקודת המִבצע, והיא נידונה אפוא לגניזה בלא ערעור."⁶ ב-4 במארס פינו הבריטים מבנה בין גבעת הרצל ואבו-כביר. היה זה בית בעל שתי קומות שכינויו היה "פעמון". אנשי ה"הגנה" נכנסו לתוכו ולבית לידו שכינויו היה "בית השומר", ואז אירעו שתי התפוצצויות בקומת הקרקע של בית הפעמון. אנשי ה"הגנה" נסוגו לעמדותיהם הקודמות. בפקודת שחורי הפגיזו חברי ה"הגנה" את אבו-כביר וירו עליה במקלעים, כדי שהערבים לא יזקפו לזכותם הישג – את הנסיגה מבית הפעמון. עשרים ושש פצצות הוטלו על השכונה. "אחרי פעולת הריכוך פורצות לאבו-כביר שתי כיתות ומפוצצות תוך קרב בית ערבי בן שתי קומות ושתי עמדות מבוצרות", כתב אוליצקי. "בלהט הקרב מסתערים הבחורים גם על כמה עמדות ערביות והורסים אותן, ושוב ניצב לפניהם בית בן שתי קומות ואף הוא נהרס וכורע תחתיו. הבית המתפוצץ ומתמוטט על יושביו וצעקות ויללות חרדה עולות מתוך המפולת."⁷

ב״מִבצע למד-הא", שתכננה ה"הגנה" אחרי שנהרגו דני מס ופקודיו בהר חברון, הוטל על מחוז חל-אביב לפשוט על שכונת אבו-כביר. דוד טאובר, מפקד מחלקה ב"הגנה", סייר בסביבות אבו-כביר לקראת המִבצע, ונהרג מיריית צלף ערבי ב-11 בפברואר. שחורי החליט לבצע את הפשיטה בו ביום, והמִבצע נקרא על שמו של טאובר, "מִבצע דוד". השתתפו בו ארבע מחלקות, שתיים מהן נסוגו עם שבעה פצועים, מחלקה אחת השתלטה על שלושה בתים, פוצצה אותם והרגה שישה עשר לוחמים ערבים, והמחלקה הרביעית פוצצה שני בתים ומבנה בית-ספר והרגה שבעה ערבים. ממחלקה זו נהרגו שניים, מפקד הכיתה, עמנואל מרגלית, והחובש נתן בורשטיין. מכישלונן של שתי המחלקות הראשונות הסיק ישראל שחורי שהוא זקוק לנשק מסייע ללחימה בשטח בנוי, וביקש מדוד ליבוביץ, להמציא לו נשק כזה, ואז פיתח ליבוביץ את "הנשק הסודי" של היהודים במלחמת העצמאות, ה״דווידקה".⁸ מיכאל בן-גל סיפר למפקדי המחוז על המידע שהגיע לש״י: "ההתקפות שלנו על אבו-כביר גרמו דמורליזציה. אין כל ספק שאם נתמיד בפעולות הטרדה לילה, לילה, אפילו בקנה מידה קטן, תיפול רוח האויב עוד יותר. יש סיכויים ש(הערבים) המתונים יוכלו לתפוס מקום על הבמה הפוליטית, וההתקפות (של הערבים) תחלשנה ואפילו תיפסקנה."⁹ _______________________ בשבוע הבא: הריסת חלק משכונת אבו כביר ב"פעולת מרכז"; הפגזת אבו כביר במרגמות "דווידקה" שפותחו על-ידי ההגנה ;רמה נמוכה של מפקדי מחלקות בארגון ההגנה ואמון הכיתה התגלה כלקוי מאוד ; הערבים מתכננים להפציץ את תל אביב במרגמות גם כן; פיצוץ בית קירור בשכונת באסה ביפו; כיבוש אבו כביר במבצע "מרכז 2" קצינים ערבים בצבא הבריטי לשעבר קיבלו את הפיקוד על יפו; תגבורת ליפו מעירק; סכסוכים בין זרים ומקומיים ביפו; המתנדבים העירקים וסורים ; עזבו את יפו; פלוגה מצבא ההצלה הגיעה ליפו; רוב היפואים תומכים במלך עבדאללה; רבים מתושבי יפו ברחו.

1. אַבּוּ כַּבִּיר הייתה שכונה ערבית של יפו, אשר הוקמה בשנות ה-40 של המאה ה-19 על-ידי תושבי הכפר המצרי תל אל־כביר שבמצרים. אלה הובאו למקום על-ידי אברהים פאשה, לאחר שכבש את ארץ ישראל מידי העות'מאנים. בעת כתיבת שורות אלה שוכנת השכונה בדרומה של תל אביב. בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה שכונת נווה עופר, המכונה "תל כביר", מדרום לאבו כביר. לאחר מלחמת העצמאות הוארך רחוב הרצל, והוא חוצה כיום את המתחם. (ויקיפדיה). 2. א"צ, ידיעות טנא, 9 בדצמבר 1947. 3. אוליצקי, שם, עמ' 257-256. 4. שם, עמ' 246-245. 5. א״צ, אל מפקד חזית 1 מאת קרייתי, 7 בינואר 1948. 6. אוליצקי, שם, עמ' 248. 7. א״צ, יומן מחוז תל אביב, 5 בפברואר 1948; אוליצקי, שם, עמ' 308-306. 8. אוליצקי, שם, עמ' 317-310. 9. א״צ, מקרייתי אל סגל ב‘, 20 בפברואר 1948.