בערוץ 12 החלו לדלות שאריות של זוהמה מתחתית החבית. לא משהו שראוי בכלל לפרסמו - אבל יש, כנראה, מחויבות של העורכים להשיב לפרקליט המדינה, ולעושי דברו, טובה כנגד טובה. הוא כיבד את האירוע השיווקי של הערוץ בנוכחותו - ועתה מבקשים שם להראות שהם אינם כפויי טובה. אלא שמה שנותר בתחתית החבית הוא רפש רכילותי. לא ראיות שיש, אולי, לציבור עניין בפרסומם. וזה עצוב.
במקום אחר עלו על שיחה בין שר התקשורת באותה העת,
איוב קרא, לבין ראש הממשלה - ושוב, הערך הוא פולקלוריסטי בלבד; כשם שפרסום תמלילי-חקירה של ניר חפץ שבהם הוא מספר על ניסיון, לכאורה, של בני משפחת
בנימין נתניהו להשפיע עליו בעניין מסוים, אין בו כל ממש. את אותם דברים יכולתי לומר גם על פרסום קטעים מעדותה של המו"ל של
ישראל היום - אבל מה הטעם. המדליפים ממשיכים בשלהם - והיועמ"ש שותק.
הכול, כמובן, חרטא ברטא, אבל בערוצי התקשורת, המונעים ממניעים פוליטיים, לא אומרים נואש. חלק מהם החליטו, ללא ספק, לחבור לחונטה שמבקשת לשמור על עמדות הכוח שלה; במשרדים של אלה המכונים "שומרי הסף" - ובמקומות אסטרטגיים אחרים. עד לא מכבר היה גם בית המשפט העליון במוקד הניסיונות לשמור לעצמם, נוטרי חומות הדמוקרטיה, בעיני עצמם, כמובן, את חלקת אלוהים הקטנה באמצעות נשיא שהמגלומניה הייתה מסימני ההיכר הבולטים שלו, אבל בעת האחרונה זה מצליח להם הרבה פחות. כמה מינויים איזנו במידה רבה את מאזן הכוחות.
אולם בחוגי החונטה לא אומרים נואש. יש להם שיטות בדוקות. תחילה בוחנים בחשדנות כל מינוי למשרה ציבורית רמה. אם הוא הוא עונה לציפיות שהחונטה מקדשת, מניחים לו. אולם אם הוא מגלה סימני עצמאות מיד מתחילים להשתלח בו. זה מה שקרה ל
רוני אלשיך, מפכ"ל המשטרה, וזה מה שקרה ליוסי שפירא,
מבקר המדינה. ימי החסד שהוענקו להם היו קצרים ביותר. ההשתלחות בהם הייתה מהירה. היא גם הייתה אינטנסיבית ואכזרית.
עד שאירע הפלא הגדול: השניים התהפכו ועברו לשתף פעולה עם נציגי החונטה בתקשורת; מה שהפך אותם עד מהרה ליקירי הרשתות. הם למדו מהר מאוד מאיזה צד מרוחה החמאה - ופתחו בשיתוף פעולה אינטנסיבי שכלל הדלפות, תדרוכים, הפרכת האשמות שווא ועוד כיוצא באלה. רוני אלשיך אף הרחיק לכת. הוא סיפר ל
אילנה דיין, בחיוך מתנשא, על חוקרים פרטיים שראש הממשלה שכר, כביכול, כדי להאדיר את שמו-שלו. הוא גם היה מוכן להתעמת עם החלטות של בית משפט עליון בעניינו של
רוני ריטמן (מפקד להב 433 באותה העת).
אלא שכל זה לא הועיל לו. רוני אלשיך סיים את תפקידו בקול נפיחה קלה - וכעת כשמתפרסמות ההדלפות מתיקי החקירה של בנימין נתניהו מתברר עד כמה עלובה הייתה המשמרת שלו. מה שאפשר להגיד במידה רבה גם על יוסי שפירא. תיק הדגל שלו היה בנושא "מעונות ראש הממשלה". רק עתה לאחר שבית המשפט אמר את דברו, התברר עד כמה פתטי היה התיק הזה; מה שלא פטר, כמובן, את השופט, נשיא בית משפט השלום בירושלים, מנחת זעמם של נציגי החונטה בתקשורת. לפתע, פסיקתו של בית המשפט איננה קדושה כבמקרים שבהם החונטה מרוצה מן התוצאות.
וזה מה שמנסים לעשות עתה לשניים משומרי הסף החדשים. נציב שירות המדינה ומבקר המדינה. כבודם נרמס בראש חוצות. לא מכבדים את הכרעותיהם. מנאצים. משסים. מנבלים את הפה באין מפגיע. שהרי מה שמותר לנציגי החונטה שצבועה בצבעים פוליטיים פוסט ציוניים אסור על האחרים.
מה שעושים לבנימין נתניהו במשך שנים בגדול, עושים כעת בחוצפה רבה, בין השאר, גם למבקר המדינה; מי שכל חטאו הוא שרוב של 67 חברי כנסת בחר בו - לא בנימין נתניהו - לכהונה הרמה.
מה שמחזיר אותי לראשית הדברים: המאבק הוא על לא ערכים דמוקרטיים כפי שמנסים "למכור" לנו. המאבק הוא על המשך השליטה במוקדי הכוח. מן הניצחון בקלפי כבר התייאשו בחונטה, ולכן מתרכזים כעת, כבעבר, במאבקים מכוערים במיוחד; באמצעות הדלפות, הכפשות וכל שאר האביזרים ש"העיתונות החופשית" מעמידה לרשותם.
ולטעמי, הכל כשר, אלא שהאזרחים צריכים לדעת, שהמאבק איננו קשור כלל לעתידה הדמוקרטי של המדינה, אלא למשהו אחר לגמרי: עמעום המהלך הדמוקרטי הצפוי בעוד כמה ימים לטובת המשך השליטה במוקדי כוח שיכולים לנטרל את ההכרעה של ציבור הבוחרים.