הכרעה בטבריה (א') מיסודה עד מלחמת העצמאות

ב־18 באפריל 1948 פינה הצבא הבריטי את הערבים מטבריה ושלח אותם לערים נצרת וצמח, לכפר מראר, ולכפרים אחרים בגליל התחתון. היה זה פינוי שחלקו בריחה וחלקו כפיה שהמפונים לא התנגדו לה. פינוי מישוב שנשקפת לו סכנת כיבוש היה נוהג אצל ערביי ארץ ישראל. ערביי טבריה האמינו שצבאות ערב יפלשו לארץ ישראל ושהם עתידים לחזור הביתה ולזכות ברכוש היהודים, פיצוי על תלאותיהם,¹ אבל סיבות הפינוי העיקריות היו חולשתם הצבאית של הערבים, חוסר ההסכמה בתוכם על מטרות המלחמה, והמורל הירוד שלהם שהגיע לשיאו בהשפעת המגה-מיתוס של המלחמה – הטבח שלא היה בערביי הכפר הערבי דיר יאסין, ממערב לירושלים. עד 18 באפריל ברחו ערבים לא מעטים מהערים המעורבות ומכפרים שגבלו עם ישובים יהודיים, וכפרים ערביים אחרים נכבשו ונהרסו. הקסטל היה הכפר הערבי הראשון שהרסו היהודים, ואחרי כיבוש הקסטל פקד גורל דומה כפרים נוספים, בגזרות ירושלים, משמר העמק ורמת יוחנן, אבל טבריה הייתה העיר הראשונה שכל תושביה הערבים עזבו אותה, בלחץ הבריטים. רבים מהעוזבים השאירו אחריהם רכוש. אירועי חורש אפריל, שקדמו לכיבוש טבריה, היו מהירים מאוד, והיהודים, הערבים והבריטים, לא הבחינו מיד שמאזן המלחמה השתנה אחרי אסון שיירת חולדה.² ניצחונות היהודים ותבוסות הערבים נראו להם כאירועים מקומיים ונפרדים. התמוטטות הערבים בטבריה פקחה את עיניהם. כיבוש טבריה היה לא רק עוד ניצחון של היהודים. הוא הקנה להם פסיכולוגיה של מנצחים, ושינה את האסטרטגיה של צמרת הביטחון.

טבריה, אחת מארבע "ערי הקודש" היהודיות בארץ-ישראל,³ נוסדה בשנת 20-19 לספירת הנוצרים. הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס הגדול, מלך יהודה, שהיה מושל הגליל ועבר הירדן, ייסד אותה בתחום העיר המקראית רקת⁴ וקרא לה על שם הקיסר הרומאי טיבריוס, שהיה ידידו של אנטיפס וירש את הקיסר אוגוסטוס. כבר בימים קדומים התפרסמה טבריה במעיינות המרפא שלה. על-פי אגרת יהודית, פרצו מעיינות אלה בימי המבול, ועל-פי אגדה ערבית, גזר שלמה המלך, שהביס את אשמדאי, על מלאכי החבלה לחמם את מי מעיינות טבריה, והיכה אותם בחֶרשות כאמצעי מנע, לבל ישמעו על מותו בבוא יום פקודה, ולא יתבטלו ממלאכתם. על טיב יבוליה של גינוסר שמצפון לטבריה, העידו חז״ל, שאמרו כי לא נתברכה ירושלים בפירות טובים כשל גינוסר, כדי שיעלו אליה לרגל לא למען הפירות. סמוך לייסוד העיר פעלו בה ישו והשליחים ורבים מהנסים המיוחסים לישו אירעו סמוך לה. העיר קדושה גם אצל הנוצרים ויש בה כנסיות רבות וצלינים מגיעים אליה. יוסף בן מתתיהו כששימש כמפקד הגליל בזמן המרד הגדול ביצר את העיר,⁵ אך כאשר הגיע אספסיאנוס אליה בשנת 67 היא נכנעה ללא קרב.⁶

במאה השנייה לספירת הנוצרים הכריז שמעון בר יוחאי שטבריה היא עיר טהורה, והנשיא והסנהדרין קבעו בה את מושבם. חמש מאות שנים, עד הכיבוש הערבי, הייתה טבריה בירת יהודי ארץ ישראל, בה נחתמה המשנה ונכתב התלמוד הירושלמי, שלא נתכנה "טברייני" משום כבודה של ירושלים. בטבריה הונהג הניקוד, הרווח בשפה העברית, עד היום. הישוב היהודי בטבריה היה כמעט רצוף. בימי הצלבנים הייתה טבריה בירת נסיכות הגליל, וכחמישים משפחות יהודיות ישבו בה. באמצע המאה השש-עשרה ניסו דון יוסף נשיא, ודודתו, דונה גרציה, להקים בת קהילת יהודית גדולה, בעידודו של השולטן סולימן המפואר. במאה השמונה-עשרה הזמינו שליטי הארץ הטורקים את יהודי האימפריה העותומאנית להתיישב בטבריה, והראשונים שנענו היו משפחות אבולעפיה מסמירנה ומשפחת אלחדיף מרודוס. ר‘ חיים אבולעפיה היה הרב הראשון של הקהילה המחודשת. אחריהם באו לעיר גם עליות של חסידים ממזרח אירופה.

בימי תחילת ההתיישבות הציונית הייתה טבריה עיר מעורבת, של יהודים, מוסלמים ונוצרים, אבל רוב תושביה היו יהודים.⁷ בשנת 1882 התגוררו בה כאלפיים וחמש מאות יהודים.⁸ בתחילת המאה הנוכחית היא הייתה מרכז אזורי בזעיר אנפין. מסילת הברזל צמח-חיפה (שנחנכה ב-1905) הגבירה את הפעילות המסחרית של טבריה. ב־1911 יצאו יהודים מביו חומות טבריה העתיקה, ובנו את שכונת אחווה. במפקד אוכלוסין, בשנת 1919, נמנו בטבריה שלושת אלפים שישים ושישה יהודים, 5.4 אחוזים מכלל יהודי ארץ ישראל בשנה ההיא. בשנת 1928 בחרו תושבי העיר היהודים והערבים בזכי אלחדיף לראשות העיר. אלחדיף היה ראש עיר יהודי בעיר מעורבת, היחיד בכל ארץ ישראל בתקופה ההיא.⁹ עד "מאורעות" 1929 שררה ידידות בין בני שני העמים. רוב יהודי טבריה – אנשי הישוב הישן, או ותיקים בארץ, הכירו את מנהגי הערבים ודיברו בלשונם, ויתרונם המספרי, בעיר ובישובים הרבים של עמק-הירדן ושל הגליל התחתון, השפיע על הערבים הטבריינים בכיוון מתינות. בני משפחת טברי, המנהיגים של ערביי העיר, שלא אהדו את החוסיינים, נטו לשיתוף עם היהודים. אף על-פי כן ניכרו סימני הסכסוך היהודי-ערבי גם בטבריה. ב״מאורעות״ 1929 שרפו ערבים בתים של יהודים. זכי אלחדיף והמופתי המקומי, טאהר אל-טברי, כינסו יחד נכבדים יהודים וערבים ב־־29 באוגוסט 1929, ואלה ואלה חתמו על הסכם אי-התקפה. הנכבדים הערבים הפיצו כרוז שקרא לבני העדה המוסלמית לא לפגוע ביהודים ולא להאמין לשמועות שקר. אחד מהם, שייח סעוד אל-טברי הכריז: "כל עוד אני חי לא יעז ערבי להרים יד על יהודי."¹⁰ ואמנם, טבריה סבלה ב־1929 פחות מחברון, צפת וירושלים. היהודים הפיקו שני לקחים: א. אפשר להגיע להבנה עם מנהיגי הערבים בטבריה; ב. יש בטבריה גורמים עוינים ליהודים, והם עלולים להתחזק.¹¹ בימי "מאורעות" 1936 כבר לא יכלו בני משפחת טברי לרסן את הצעירים הערבים הלאומנים, שרגמו באבנים יהודים עוברי אורח, זרקו פצצות פרימיטיביות לתוך דירות וחנויות, והציתו בתים ומחסנים. רוב שוטרי טבריה היו ערבים, ולא מעטים מהם סייעו לפורעים. מאות יהודים עזבו את טבריה העתיקה ועברו לקריית-שמואל שבמעלה ההר, ולשכונות החדשות האחרות, וטבריה הייתה לעיר חצויה: הערבים שכנו בעיקר בחלק העתיק, הנמוך, והיהודים – בעיקר בחלק החדש, הגבוה. בכל שנת 1936 נהרגו בטבריה שלושה יהודים.¹² למוחמד חסן חמים, ערבי טברייני, הייתה חנות לצרכי מזון במרכז העיר העתיקה. הוא סיפר: "בימי השביתה בשנת 1936 מכרתי בחנות. היו בה שתי דלתות, אחת הייתה סגורה והשנייה פתוחה. השביתה בטבריה לא הייתה חזקה. המנהיגים בטבריה לא היו חזקים. הם לא היו קשורים לדברים לאומיים, הם היו פלאחים. קיבלו הוראות מירושלים ולא ידעו מה עושים. בכלל, השביתה הייתה, לדעתי, מיותרת. הטבריינים לא השתמשו ברובם בטרור. הערבים הטבריינים עבדו בדיג. הם רצו למכור את התוצרת שלהם ולכן לא רצו לריב עם היהודים."¹³ בשנת 1937 פרצו מהומות בטבריה, אחרי שהבריטים מינו את אברהם ברגמן (בירן) לקציו-המחוז, ואחרי הפגנת-רחוב קולנית של חברי תנועת "בית"ר" המקומית. בשנה ההיא נהרג בטבריה יהודי אחר. ב־6 בספטמבר 1938 רצחו ערבים שלושה יהודים בתוך חנות, לאור היום.¹⁴

ב-2 באוקטובר 1938, שלושה ימים לפני יום הכיפורים, חדרה כנופיה של שבעים ערבים לשכונת קריית שמואל. בגלל מידע כוזב, כאילו כנופיה זו מתכוונת לתקוף את טבריה בתאריך מאוחר יותר, לא התכוננה ה"הגנה" להתקפה ביום ההוא, ורק 15 איש ישבו בעמדות בקריית שמואל, אף שלפי התקן היו מאה אנשים אמורים לשמור על השכונה, בת אלפיים התושבים. בטבריה התאמנה אז פלוגת טירונים של הצבא הבריטי. רוב החיילים ישבו בבית-הקולנוע של קריית שמואל, ואחרים ישבו בבית הקפה "שור". כששמעו את היריות פרצו לרחובות וירו בהיסטריה לכל עבר. הם לא פגעו בערבים; ייתכן שאחדים מהיהודים שנפגעו, נורו בכדורי החיילים הבריטים. "הינר, הינר (עופות, עופות)!" צעקו הערבים ביידיש כשפרצו לרחוב ד‘. הם התכוונו לשחוט. תשעה-עשר יהודים נרצחו בידי אנשי הכנופיה. יהושע בן-אריה, אשתו ושני ילדיו, נרצחו בדירתם. רחל מזרחי וארבעת ילדיה נרצחו במרתף ביתם. אחרי שרצחו את שמש בית-הכנסת, שרפו אנשי הכנופיה את ספרי התורה. אנשי ה"הגנה" שהיו בשכונה לא הפעילו את נשקם; אחר מהם התחבא תחת מיטתה של רחל מזרחי כשתקפו הערבים את מרתף ביתה, וכך ניצלו חייו. שניים מראשי הקהילה לא ירו ברוביהם הלגאליים כשעברו אנשי הכנופייה ליד בתיהם. הם העדיפו להתחבא. הטבח נמשך ארבעים דקות, ואז הגיעה יחידה של ה"הגנה" בטבריה, ואנשיה ירו בפורעים שברחו מיד. בדרך נסיגתם, לפני הכפר לוביה, נתקלו אנשי הכנופייה במארב של אנשי הפו״ש,¹⁵ שהרגו חמישה מהם. אנשי הכנופייה האחרים חזרו לבסיסם, בכפר דבוריה שלרגלי הר תבור. הקצין הבריטי אורד וינגייט ופקודיו, אנשי פְּלָגות הלילה, שחנו אז בסביבות טבריה, נכנסו לדבוריה והרגו חמישה-עשר מהם. האחרים ברחו אל ראש ההר והתחבאו במנזר, ופקודיו של וינגייט רדפו אחריהם. מטוסים בריטיים ירו בטעות על הרודפים, אד לא פגעו בהם. בדווח של מפקד ההגנה בטבריה משה פייטלזון נכתב בין היתר: "דבר אחד ברור, אנו ידענו על הכישלון שננחל, מניעת חלק גדול ממנו הייתה בידנו, כלומר בידי המוסדות הממונים על הביטחון, אך מצדם לא נעשה את אשר צריך היה להיעשות למרות ההזדהות המרובות שהגיעו אליהם מן הממונים על הביטחון במקום. מובן גם המקו אינו נקי מאשה, ואולם אם לקחת בחשבון את תנאי העבודה המלאים קשיים מיוחדים במינם שבו עובד הארגון בטבריה חוסר אמצעים איום מחסור באנשים וכו' צריחך לזקוף אתת חלקו הארי של הכישלון לחובת המרכז שידע על הכל והוזהר לא פעם על כך ולא עשה את הדבר המינימלי שנדרש ממנו לתיקון המצב לפחות מצד הארגוני על-ידי משלוח בן אד מתאים בשכר לטבריה להנהלת עבודת הארגון. ... דבר אחד ברור: נכשלנו!" יום אחרי הטבח נשלח לטבריה איש הפו״ש, חיים רוחלס (שגיב), שכינויו בהגנה היה "צוץ", לארגן הגנה מקומית ופעולת גמול. שגיב ושניים מפקודיו סימנו את בתי היהודים בשכונת מימוניה המעורבת, והתכוונו לתקוף את השכונה הערבית, אך תוכניתם בוטלה. חודש אחרי הטבח, הרג ערבי, רוצח שכיר, את ראש העיר היהודי, זכי אלחדיף. בכל שנת 1938 נהרגו בטבריה עשרים ושבעה יהודים. ב־1939 נהרגו בה שישה יהודים. הסוכנות היהודית וה"הגנה" הזרימו תקציבים לעיר המוכה, רבים מתושביה התנדבו ל"הגנה" ומאתיים מהם הושבעו כאנשי המשטרה המיוחדת, וקיבלו רישיונות לשאת נשק.¹⁶ _____________ בשבוע הבא: התחלת מלחמת העצמאות בטבריה.

1. אק"מ, תעמ״ע, עדויות של יצחק תג
• ר מ־13 ומ־17 במאי 1983 וסדרת ראיונות אתו; ראיון עם משה צחר ב-15 באפריל 1980; אק"מ, תעמ״ע, סדרת עדויות של נחום עב ב-1981 ו-1984 וסדרת ראיונות אתו.

2. ראה באחד הפרקים הקודמים בסדרה זאת על האמת על מלחמת העצמאות. 3. ירושלים, חברון, טבריה וצפת. 4. יהושע י"ט ל"ח, מצודה בנחלת מטה נפתלי, כיו תל-רקת 5. מלחמות היהודים ב', כ', ו. 6. מלחמות היהודים ג', י', ח'. 7. תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ה' עמ' ב'; זאב וילנאי "אריאל", עם עובד, עמ' 26-55; עודד אבישר, "טבריה", כתר, 1972, עמ' 136-124; האנציקלופדית העברית, י״ח, עמודים 327-326; בן-ציון רוזנפלד, "יסור טבריה – מהפך בתולדות ההתיישבות היהודית בגליל בסוף ימי בית שני", מאמר ב״מסור טבריה" דפים לחקר טבריה, גיליון מם. 2, אב תשמ״ג, אוגוסט 1983, עמודים 9 ־ 20; אק"מ, תעמ״ע, עדויות של יצחק תג'ר. 8. סת״ה א/2, עמוד 957. 9. אבישר, עמ' 126-124. 10. סת״ה ב/1, עמוד 333. 11. שם, עמ' 82 12. סת"ה ב/2 עמ' 647; עדויות תג'ר. 13. עדות של מוחמד חסן חמים ב״מסור טבריה", מס. 2. עמודים 74-73. 14. סת"ה, עמ' 717-716. 15.פלוגות השדה של ארגון ה"הגנה" 16. סת"ה ב/2 עמודים 801-800, 824-818, 925; עודד אבישר, עמ' 136-124; נחום עב, המאבק על טבריה, משרד הביטחון 1991 עמ' 35-26; אק"מ, תעמ״ע, עדות של חיים שגיב ב-12 במאי 1983 והעדויות והראיונות הנ״ל של יצחק תגיר ונחום עב.