אילו הייתי מחליט במקום ראשי כחול-לבן הייתי מקבל בגניחות את מתווה הנשיא ראובן ריבלין חרף כל הקשיים הכלולים בו. מדוע? זה היה מעין מה שקרוי בשפה המדינית-דיפלומטית blame game והיה מתברר כי הליכוד לא יקבל אותו. עתה המים כבר שפוכים.
ביבי עם שלושה כתבי אישום בפועל. לפני עשור טען, בצדק רב, כי
אהוד אולמרט אינו יכול להמשיך בתפקידו עם אותם כתבי אישום בענייני שוחד ומרמה והפרת אמונים וניסיון להטות משפט. עתה הפך את עורו ולשונו. אך הוא רוצה להמשיך עוד שנה.
נדמה לי כי אין למדינה ברירה. זה כמו ה"תפסוני לסטים בדרך" של פנחס ספיר. לא יודעים במה מדובר? ספיר עשה גדולות ונצורות להביא לארץ הון על-מנת לפתח מקומות עבודה וייצור וייצוא. הוא חילק ליזמים בעלי ההון הטבות נדיבות (תמיד בניקיון כפיים. שום חברה משפחתית שלו לא העניקה לו רווח של 900% על ההשקעה). אך מדי פעם אירע שנוכלים הציגו עצמם כמשקיעים הגונים ונרשם כישלון. על אחד מהם שאלו את ספיר ואמר כי לא הבחין ובשלב האחרון לא הייתה לו ברירה, ליסטים תפסו אותו בדרך. נחזור לעניין:
מה לעשות, כל מנהיגי הליכוד כעבדים עבריים, צמיתים של המנהיג עם פולחן האישיות המחוספס ביותר שידעה ישראל מעודה. אז באווירה של "תפסוני לסטים" צריך להסכים. וגם אם פוליטיקאים כאריה דרעי יערבו לכחול-לבן שביבי ייכנס לנבצרות אם יועמד לדין ויבצע את הרוטציה - אני צופה שיעשה ניסיונות נואשים להיפטר מהתחייבותו המפורשת, והנוהים אחריו יתבוננו וישתקו. ובכל זאת כדאי לקחת את הסיכון.
שוב אזכיר:
יצחק שמיר לא האמין במשך שנתיים ששמעון פרס יקיים את הסכם הרוטציה איתו. אבל פרס קיים. אז אולי תהיה הפתעה לטובה מביבי בעניין זה.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]