השכנים מכירים זה את זה מקבוצת הווטסאפ לה הם כולם שייכים. רוב השכנים חדשים. מהדיירים הראשוניים, מלפני יובל שנים, נשארו רק שתי דירות. גם "ועד הבית" חדשה. שכנתה, שהייתה "ועד הבית" משך עשור או שני עשורים לפניה עברה לדירה חדשה שקנו לה בנה ואשתו, בקומת קרקע (עם מרפסת צמודה) של בניין גורד שחקים חדש לגמרי במקום שבו פעם עמד בניין העירייה.
את ההיסטוריה איש לא יודע, ואולי זה גם לא רלוונטי. לכל אחד דירה משלו הרשומה בטאבו, כמו גם חניה (רשומה גם היא). ישנו מקלט ציבורי (שסוף-סוף הצליחו לרוקן לאחרונה, כשהטילים הגיעו קרוב ממש), מחסן אחד בו צריכים להתחלק מספר שכנים (נו, היסטוריה כן חשובה לעיתים, שכן לרוב השכנים מחסן עם הדירה, והוחלט לפני עשורים שמספר שכנים להם אין מחסן יתחלקו במחסן הציבורי, אך אין החלטה זו הופכת את המחסן לשייך להם. כאמור, מי שלא יודע או זוכר, קובע עובדות חדשות בשטח).
מערכות הגז, המים, הביוב והחשמל מפוצלות מן הכלל לכל דירה, למעט דירה אחת שבעליה החליטו לפני עשורים להתנתק מהכלל, כי מה שבטוח בטוח. עשו ולא שאלו. בכלל, כך הם נהגו (ונוהגים עד היום). פעם מגדל המים בראש הגבעה, ממול הבניין ממש, סיפק מים די הצורך, אך עם השנים נעלמו כל הפרדסים שהקיפו את הבניין והוחלפו בבנייני ענק, פי ארבעה וחמישה מכל שאר הבניינים ברחוב, וזרם המים נחלש ונחלש, עד שלא הייתה ברירה אלא להתקין משאבה מיוחדת להגברת הקצב.
על עמוד החשמל מול הבניין שנאי "שאינו מסוכן (דיו) לבריאות הציבור". כך לפחות לפי חברת החשמל והעומד בראשה, אלוף במיל׳ שאפילו התייחס לפניה אישית אליו, אך יצא ידי חובה ותו לאו. פעם אותו עמוד היה בסוף העולם, היום הוא במרכזו, ודאי שכמות החשמל העוברת דרכו גדולה בהרבה מאשר אי-אז. אך מה שלא רואים ומה שלא מרגישים, אותם זרמים בלתי נראים, אינם מעסיקים איש, אישה, הורים או ילדיהם.
מדי יום עובר מנקה (שלפי צבע העור הוא אתיופי) ומטאטא את הרחוב. זה אזור הארנונה הגבוהה ביותר בעיר, כך שצריך להצדיק (ולו במקצת) את המחיר שגובים. בנוסף, מוציאים כולם אשפה לרחוב, ופעם בשבוע עוברת משאית אשפה ואוספת את הפסולת, כשהנהגים התקועים מאחוריה לא מפסיקים לצפצף ולצפצף. לקדם אותם הציפצוף לא עוזר, אך אולי הוא ממזער את הכעס הנצבר, שכן הם - ורק הם - כה ממהרים.
יש גם את כל הגננים הפרטיים, לכל בניין ובנין, ואלו עושים רעש מחריד כשהם "מנקים" את שטח הבניין, הם גם מעיפים את כל הפסולת אל הרחוב, והרוח בא לו ומשתעשע, מחזיר את הכל מיד בחזרה. יעילות לשמה. כמובן שיש הסבר נאה, שכן הרחוב ברשות העירייה והבניין והסמוך אליו ברשות פרטית, אך האם זה פטור המצדיק העברת הלכלוך לרשות הרבים במקום לאסוף אותו בשקיות ולזרוק לאשפה (קצת יותר עבודה, הרבה יותר התחשבות).
פעם הייתה כתבה בטלוויזיה, עת היה רק ערוץ אחד: הייתה מגפת כינים באזור. הילדים בגנים ובבתי הספר היו הנפגעים העיקריים, מסיבה מאוד פשוטה: לילדים (בניגוד לנו המבוגרים) שפע שערות, ושם ניתן להאחז, להתבדר, להשתכן, להטיל ביצים, להתרבות עוד ועוד בכדי להביא שמחה וששון לעולם. באותם זמנים לא היו תכשירים יעילים במיוחד, והיו שתי דרכים עיקריות להפטר ממכה זו: לגלח את השיער (דבר שאינו פשוט כלל ועיקר לילדים, גם אם אנחנו עושים זאת "יחד אתם" להוכיח שאין הדבר נורא כל כך) או לשטוף הכל היטב היטב בנפט (ואיני צריך להרחיב על הסכנות הבריאותיות וההשלכות הכרוכות בכך).
באותה תוכנית בטלוויזיה הראו פלית כינים וביצים וזריקתן מהחלון החוצה. יחסי שכנות טובים. אותה תוכנית לא נפרדת ממני, דבר כה אופיני: בבית פנימה נקי ומסודר, ובחוץ, לא ענין הפרט! פסולת, כינים, יהיה מה שיהיה, זה לא באחריותנו (כך גם מעשי כלבים על המדרכות, העיקר שלנו יש כלב שהוא חלק מהמשפחה. מדוע לטרוח, אנחנו צריכים לדאוג אם מישהו יתחלק? שישימו לב לאן שהם הולכים ועל מה!)
לכבוד חג הסוכות אחד השכנים החדשים ביקש להקים סוכה, ונוח היה לו להקימה בחנית אחד השכנים שלא נמצא באותו זמן. לפחות יפה היה שהוא טרח ושאל, ובזכות זאת היה צריך להזמין את השכנים כולם, שכן השכן שהחניה שייכת לו כיפף את זרועו עת נענה לבקשה: "בודאי שאסכים, ואני מצפה להיות מוזמן עם השכנים כולם לחגוג בסוכתכם"! אוי, כמה זה ודאי הפריע למבקש (או הפתיע אותו, ממש, החוצפה!), שחשב שזו זכותו (אפילו אם החניה רשומה בטאבו על שם אחר).
בשנה אחרת הוא ביקש מראש אך נענה בשלילה, שכן החניה הייתה אמורה לשמש את יעודה באותו זמן. שלח הודעה לאותה קבוצת ווטסאפ ושאל את כל דיירי הבניין אם יפריע שיקים את הסוכה על הדשא לצד הבניין. הוא אף טרח והסביר את הסיבה שאינו יכול להשתמש בחניה כבשנה קודמת, שידעו כולם (אולי היה זה מקצת "לבייש" על שנענה בשלילה?). אצו להם אותם השכנים שנפרדו לפני כמה עשרות שנים משאר מערכות הבניין (להם כאמור מערכת מים, ביוב וגז שהופרדו מהבניין) וענו בצורה חד-משמעית "לא! הדבר עלול להפריע לנו"! כשמדובר בי, עצמי ואני, אלו שלושה קודמים לכל דבר אחר.
בבית משותף מתוקן, הייתה הרשות ניתנת (אולי עם סייגים ברורים של התחשבות בכלל, אי-שימוש בשעות לא סבירות וכיו"ב), אך לא כאן. כנראה לא רצו להכנס לעימות.
הודעה בווטסאפ: "בוקר טוב. מישהו עדיין בבית"?
זהו אחד השכנים שלפעמים אפילו לא טורח לענות ב"בוקר טוב" או "לילה טוב" כשמברכים אותו.
"אני", ענה שכן אחר.
"תוכל בבקשה לקחת את החבילה שלנו מדירה 6 אליך"?
"בטח".
"הניחו ליד הדלת וברחו".
סימן כפול של שתי ידים לאות תודה.
פתאום, כשצריך, מסתבר שיש שכנים, וגם מצפים מהם שיפעלו. זו ערבות הדדית מסוימת, מסוג מאוד מיוחד: כשאני צריך, אתם פה בשבילי. הרי אנחנו גרים ביחד, בשכנות. אך בשוטף, כל אחד לשלו, אצלו בממלכה הפרטית. עושים רק מה שנוח. אכפת לנו רק מעצמנו. אלו כבר לא הימים של פעם.