זוכרים מה אמר
וינסטון צ'רצ'יל אחרי קרב אל-עלמיין? "זה איננו הסוף. זה איננה אפילו תחילת הסוף. אבל זהו אולי סוף ההתחלה". במאבק בקורונה, בריטניה נמצאת רק בהתחלה – סבור דניאל פינקלשטיין, בעל טור בכיר בעיתון טיימס. בשבועיים האחרונים נשמעות קריאות לממשלה "להראות את האור בקצה המנהרה", אך מה אם בריטניה עדיין לא מספיק עמוק במנהרה כדי לראות את האור? הממשלה אינה יכולה להדליק אותו בצורה מלאכותית.
הביטוי הפופולרי ביותר הוא "אנחנו זקוקים לאסטרטגיית יציאה", אבל פינקלשטיין טוען שהדרישה הזאת החלה להישמע רק כאשר הסתבר שאי-אפשר ליצור אסטרטגיה שכזו, או שלכל הפחות היא מחייבת הכרעות נוראות והימור ענקי. וזה למעשה לא ממש יוצא דופן; אפילו במבצעים צבאיים, בדרך כלל אתה יודע כיצד אתה נכנס ולא כיצד אתה יוצא. מגבלות הקורונה הוטלו משום שהיה צורך בהן, ולא משום שמישהו ידע כיצד לבטל אותן. האירוניה כעת היא, שהממשלה עלולה לספוג ביקורת לא על העדר אסטרטגיית יציאה, אלא על איחור בהחלת המגבלות.
בתחילת המגיפה היה על בריטניה לקבל החלטה קשה ביותר: האם להמתין עד שכל כך הרבה אנשים יחלו, כך שלא יהיה את מי להדביק? הממשלה הגיעה למסקנה הנכונה שהמחיר הצפוי – 260,000 מתים – היה כבד מנשוא ולכן החליטה על מרחק חברתי. ההחלטות כעת אינן שונות במהותן, כי ככל שהמגבלות יוקלו – כך תגבר הסכנה שיותר אנשים יידבקו וימותו. הנגיף ימשיך להשתולל עד שיהיה חיסון או עד שהוא ידביק ויהרוג את כל מי שיוכל. זה נכון לגבי כל מדינה, מדגיש פינקלשטיין.
לכן, הדיון על אסטרטגיית היציאה זהה לדיון המתנהל מאז תחילת החודש שעבר: כמה זמן ניתן לסבול את המגבלות מבחינה חברתית, כלכלית ופוליטית, לפני שיוחלט שהתרופה גרועה מן המחלה? כרגע בריטניה מצויה ב"שלב סטיב ג'ובס". ריצ'רד רומלט, מן המומחים הבולטים בעולם לאסטרטגיה, ראיין את ג'ובס כאשר זה חזר ב-1988 לחברת אפל שהייתה שקועה בבוץ. ג'ובס ייצב את החברה אך היא עדיין הייתה פגיעה. רומלט שאל מה יעשה כעת, וג'ובס חייך והשיב: "אחכה לדבר הגדול הבא".
גם בריטניה יכולה לחכות לדבר הגדול הבא ולקוות. אולי חיסון יימצא מהר מן הצפוי. אולי טיפול כלשהו יהיה מוצלח מן המקווה. אבל תקופת ההמתנה והתקווה אינה יכולה להימשך לנצח, ולו רק בגלל שלא יהיה יותר כסף כדי לתמוך במשק. מה שצריך כעת, טוען פינקלשטיין, הוא פחות אסטרטגיית יציאה ויותר נכונות לקבל החלטות מוסריות קשות.
ייתכן שניתן יהיה לאתר טוב יותר את החולים ולהגן טוב יותר על המצויים בסיכון. אבל הרגעה מוקדמת מדי עלולה להביא למותם של אנשים, ואיש אינו יודע כמה. אפשר להחליט שזהו מחיר בלתי נסבל – אבל המשמעות תהיה שהמשק לא יוכל להתאושש ואולי אף שהמגבלות יימשכו ללא הגבלה. זוהי החלטה שכל הבריטים צריכים לקבל יחדיו ושכולם יצטרכו לחיות איתה. בוריס ג'ונסון צריך לא רק לשתף במידע, אלא לערב בהחלטות את מנהיג הלייבור, קייר סטרמר, ואת קבינט הצללים. ועליו לומר לציבור הבריטי בדיוק מה ניצב בפניו. אנשים צריכים תקווה – אבל יותר מכך הם זקוקים לאמת.