היו ימים, אין עוד

הרהור היסטורי: ב-1938 נערך בוארשה כינוס בית"ר. המנהיג הנערץ זאב ז'בוטינסקי נכח. הכינוס דן בנדר הלאומי של אנשי התנועה. פרצה מחלוקת חריפה בין המבוגרים ובראשם ז'בוטינסקי עצמו לבין הצעירים. בראש הצעירים עמד נציב בית"ר בפולין מנחם בגין, אז בן 25. הוא החזיק בתפקיד החשוב בתנועתו ביישוב היהודי הגדול באירופה. על הצעירים נמנו מי שיהיו אישים נודעים כמו ישראל אלדד, יעקב מרידור, הלל קוק, דוד רזיאל ונדמה לי כי גם אברהם (יאיר) שטרן. הם חשו כי ז'בו הנערץ עליהם נוהג ביד רכה מדי עם הבריטים אשר מפרים את ההתחייבות שנטלו על עצמם למען היהודים מהצהרת בלפור ואילך. הנושא שעמד על הפרק היה מה שמכונה "הנדר הבית"רי". בגין דרש להוסיף שתי מלים, שהן התחייבות ל"כיבוש מולדתי". ז'בו רתח עליו. בגין עלול היה לעוף מתפקידו החשוב, אך לא היסס. ז'בו העליב אותו שנאומו הוא כמו "חריקת דלת", ואם אינו מאמין עוד במצפון העולם שילך "לנהר הוויסלה העמוק", כלומר שיתאבד פוליטית. בגין לא נרתע. הוא עמד על עקרונותיו. לא נסוג למרות שהכל ידעו כי המחיר עלול להיות כבד מבחינת מעמדו המסתמן כיורש לעתיד של ז'בו. אבל הנדר למען ארץ-ישראל היה חשוב יותר (בסופו של דבר ז'בו נסוג וויתר). אני מתבונן ב-35 ח"כי הליכוד, שאינם אומרים לביבי את המזער, שנאשם בפלילים אינו ראוי להנהיג את עם ישראל. ממה הם מפחדים? איזו משרה תאבד להם? חצי שר ברוטציה? תפקיד בוועדה חיוורת בכנסת? הם מצויים בשורה אחת מהמנון בית"ר שכבר אינם מכירים, הם ב"גוב ריקבון ועפר".