ויתורי גנץ

אחרי שהקשר של בני גנץ וגבי אשכנזי ניתק מיאיר לפיד ובוגי יעלון, יו"ר הכנסת נשאר כמעט ללא כוח או מינוף בידיו. על הפרק אומנם עמדו לרשותו החוקים נגד בנימין נתניהו, אך היה ברור כי הוא לא היה משתמש בהם - מאז שהחליט כי דרכו מצטלבת עם זו של ראש הממשלה, היה ברור כי יעשה הכל על-מנת שתצלח דרכו להקים ממשלת אחדות. תיאורטית, ניתן להגיד כי מאז שכחול לבן התפלגה, כבר לא הייתה לו ברירה אלא לעשות ויתורים מפליגים, אך פוליטיקאי ציני ולא נקי כפיים כמוהו בוודאי שהיה יכול לשים פעמיו וללכת על הראש של נתניהו לו האחרון היה מתחיל לשחק איתו משחקים ולחזור ולדרוש דברים שכבר סוכמו, כמו שעשה עם גנץ. אך החזון של יו"ר כחול לבן היה שלם: הוא הבין שאחרי שלוש מערכות בחירות, ובמיוחד לאור משבר הקורונה, עם ישראל זקוק לממשלת אחדות, ועשה כל שביכולתו על-מנת שממשלה כזו תקום. יתרה מזאת, גנץ הבין ויודע כי כנראה שלא יזכה לכהן כראש ממשלה, שהרי הסיכויים שנתניהו יעביר לו את השרביט שואפים לאפס, ובכל זאת הוא הלך בדרך שבה הוא מאמין, שכן לגרסתו העם זקוק ומשווע לממשלת אחדות. הוא עשה זאת בידיעה גמורה שהמחיר על כך יהיה כבד - עד כדי חיסולו הפוליטי העתידי, שיקרה לאחר שנתניהו יגזול ממנו את כהונתו העתידית; אחרי הכל, הקיים איזשהו פוליטיקאי אשר יכול להאמין ולו למילה אחת - או אפילו לאות אחת - שנתניהו מוציא מפיו? אך גנץ התנקש פוליטית בעצמו בלב שלם. גנץ הבין שכבר שלוש פעמים שתוצאות הבחירות לא נתנו בידו את הכוח להקים ממשלה. יש כאלו היכולים להתווכח ולהגיד שדווקא בבחירות האחרונות הבשילו התנאים מבחינת ליברמן להקמת ממשלת מיעוט עם תמיכה של המשותפת מבחוץ, אך גנץ הבין כי אין לעשות זאת בזמן משבר הקורונה וכי העם זקוק בזמן כזה לממשלת אחדות. הוא הבין כי הפעם הרביעית לא תהיה שונה, שזאת לא גזירה משמיים שהוא יהיה ראש ממשלה, ושכנראה שהעם פשוט לא נתן בו אמון; העם גם לא נתן אמון בנתניהו, אך בזמן מגיפה כלל עולמית, גנץ הבין כי הוא המבוגר האחראי ואף אחד חוץ ממנו לא יכול לגרום לכך שתוקם ממשלה בישראל, ואם העם לא נתן אמון באף אחד מהם, הוא זה שיוותר. לנתניהו יש חושים פוליטיים מפותחים וערמומיים, והוא הבין את כל זה. הוא ראה לנגד עיניו אדם ישר, כנה, אידאולוגי וערכי, כזה אשר מסרב לשחק בציניות את המשחק הפוליטי כמוהו, וניצל זאת על-מנת לסחוט ממנו ויתורים מפליגים. אפילו בליכוד הודו כי אם גנץ היה מבקש שיו"ר הכנסת יהיה ממפלגתו שלו בזמן כהונתו בראשות הממשלה - לא הייתה להם ברירה אלא לוותר.

מקסימום ויתורים

אחרי שגנץ העניק את הבכורה לנתניהו, מן הראוי היה שראש ההמשלה יסכים לכמעט כל דרישה שלו. בימין אומנם לא מבינים איך אפשר לתת לגנץ, אשר הגוש שלו מונה 19 ח"כים, כל כך הרבה תיקים לעומת גוש הליכוד, אשר מונה 59 ח"כים, אך אין הם יכולים לבוא בטענות ולהתנגד לממשלה פריטטית לאחר שגנץ הגיש להם את השלטון, ואת ראשו שלו עצמו, על מגש של זהב עטור ביהלומים. למעשה, נתניהו היה צריך לוותר על רוב דרישותיו ולרצות את גנץ, אך שוב, הוא ניצל את המצב וכפה על הרמטכ"ל לשעבר לסגת. גנץ, חוץ מהענקת הבכורה לנתניהו, הקריב את השותפות שלו עם לפיד ויעלון ובכך גם את כוחו האלקטורלי, ויתר על הווטו בעניין הסיפוח, ונסוג מבקשתו לקבל את תיק הבריאות, למרות שנתניהו היה חייב לתת לו גם את התיק הזה וגם את תיק החוץ ללא רוטציה עליו. לאחר ויתורים אלו גנץ היה אמור לקבל את הווטו בעניין הוועדה למינוי שופטים, ובעצם כל דבר אחר אשר חפץ ליבו. במקום זאת, נתניהו פתח מחדש לדיון דברים אשר סוכמו והיו כמעט חתומים, כמו את עניין יו"ר הכנסת עבור יולי אדלשטיין הסורר, ואת עניין ההשבעה; נתניהו לא רצה ששניהם יושבעו יחדיו מחשש שאם בג"ץ יפסול אותו מלכהן, גנץ יהפוך אוטומטית לרה"מ, אך למעשה, בתחילת המגעים לאחדות, הליכוד הוא אשר הציע את ההשבעה משותפת. בסופו של דבר, ראש הממשלה גרם ליו"ר כחול לבן לחשוב שהמחלוקות ביניהם נוגעות לעניינים מהותיים, ואז, כדי להגיע לממשלת אחדות, כל מה שגנץ כביכול היה צריך לעשות זה לערוך מספר ויתורים וזהו; אך לאחר כל זאת, נתניהו לא חדל והפיל עליו את הנושאים האמיתיים אשר עומדים ביניהם ובין ממשלה - הנושאים האישיים שלו. ואז, היו חייבים להגיע שוב לפשרות, כיוון שהפעם היה ברור שדווקא על נושאים אלו תקום ותיפול ממשלה, ולא על נושאי המהות. וככה, נתניהו השיג למעשה את כל מה שרצה עבור עצמו עם מינימום ויתורים; וגנץ השיג עבור העם את מה שרצה עם מקסימום ויתורים. עכשיו, מן הראוי כי נתניהו ייעתר לבקשת כחול לבן ויחליף עימם את תיק הבריאות, אך תמורת תיק אחד ויחיד, ועוד פשוט. הבעיה היא שברור לכולם שזה לא יקרה. אחרי הכל, מדובר בנתניהו. אי-אפשר לצפות מהאיש לשום דבר הגון.