המציאוּת היא מלחמתית

מדענים טוענים שהאדם הוא בעל החיים היחיד שרוצח המונים. יש מכנים אותו "האדם המשמיד" (Homo Distracters). מדובר לא רק בהשמדת בני אדם אלא גם בעלי חיים, צמחים ואת האפשרות להתקיים בעולם. את האופי האנושי הזה מדגים סיפור מעשה אנתרופולוגי: בימי מלחמת-העולם הראשונה התחרו כומר פרוטסטנטי וכומר קתולי על נשמותיהם של בני אחד האיים הפולינזיים.¹ הכף כמעט נטתה לטובת הפרוטסטנטי, אבל הצ'יף ביקש עוד שיחת-סיכום אִתו, לפני טקס-הטבילה הקולקטיבי. הטרידו אותו השמועות על המלחמה המשתוללת באירופה, והוא רצה לדעת כמה אנשים מתים שם מִדי יום. הכומר העריך: כשלושים אלף. "אנחנו", אמר לו הצ'יף, "לעולם איננו אוכלים ביום אחד יותר אנשים מכפי שקיבתנו יכולה לשאת, כמו בעלי החיים שטורפים אך לא משמידים"!² בספרו "האגו והאיד" ייחס הפסיכולוג והנירולוג היהודי-אוסטרי זיגמונד פרויד את האופי האנושי לאינסטינקט-המוות, הדוחף להרס עצמי כאשר הוא מכוון כלפי פנים, ולהרס הזולת כאשר הוא מכוון כלפי חוץ. בספרו "על התוקפנות בטבע",³ טען הפסיכולוג האבולוציוני האוסטרי, בעל פרס נובל, חבר המפלגה הנאצית, קונרד לורנץ, שתוקפנות היא תכונה מורשת שהתפתחה בתהליך ברירה שנמשך ארבעים אלף שנים בגלל תחרות על משאבים שאינם מספיקים לכולם.

במאמר שכותרתו "מבקשי מלחמה", כתב הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי הישראלי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ד"ר יהויקים שטיין: "המלחמה מתחילה מבַּית, ומעֵבר לזה, היא מתחילה בתוך האדם עצמו. הרגשות השליליים החזקים כמו החיוביים, קיימים בהקשר של האדם כלפי סביבתו הקרובה וכלפי עצמו. כדי שתתפתח השנאה כלפי זרים יש צורך בהשקעה ליבידינלית מיוחדת. חיילים במצב של הפסקת-אש מתקרבים אל חיילי האויב, ולעיתים מפתחים קשר לא רע... בעצם אין להם שום דבר זה נגד זה. הרבה יותר קל לשנוא את המפקד המוכּר מאשר את האויב הלא-מוכר... טכניקת ההשתלה של השנאה לאויב מגמתה הראשונית היא הסטת השנאה מן השליטים, המנהיגים והמצביאים". ז'נין שאנטר, פרופסור לפילוסופיה בסורבון, כתבה שהמלחמה היא תוצאת היותו של האדם יצור סופי, לוקה בחסר, שלא רק התבונה מאפיינת אותו אלא גם הקונפליקט עם "האחֵר". לדבריה, שורש ה"אחֵרוּת" האנושית הוא ה"אחרות" שבין גבר לאשה. זה הבּקע היסודי של האדם, "אחרות על" הוא רקע לכל האחרוּיות האחרוֹת. לאי-שלֵמוּת מהותית זו, אין תרופה ואי-אפשר להתגבר עליה. האלימות היא תוצאת הציפיה הנכזבת שביחסי גבר ואשה." אני סבור שאפשר לחפש את סיבת המלחמות והרצח ההמוני במציאוּת של "אדם לאדם אויב" כתוצאה ממאמץ מַתמיד לשׂרוד בסביבה מאיימת. מדובר במציאות שהייתה לפני עשרת אלפי שנים וקיימת גם היום כי אבן היסוד שלה אינו חברתי-תרבותי, אף לא גנטי אלא פיסיקלי: עקרון ההתמדה והסביבה האנרגית המאיימת תמיד במודע, בתכנון ובאקראי. עקרון השרידות הוא הצידוק להשמדת אויבים המאיימים עליך. במציאות הזאת חי כל אדם, מלידתו עד מותו, והיא חזקה מעקרונות מוסריים ומאמנוֹת המגבילות את האלימות במלחמות כפי שחלק מן החוקרים והוגי הדעות מאמינים. (ראה להלן).

האנתרופולוגית רות בנדיקט סיפרה ששבטים פרימיטיביים באי דובו⁴ חושדים בכל אדם כבאויב פוטנציאלי, ושגם קשרי נישואין אינם מבטלים את העוֹינוּת באיים אלה. יחסי איבה שוררים בין בעלים לנשותיהם. בני השבטים חיים בתחרות מתמדת, ויתרון של אחד הוא ההפסד של יריבו. התחרות אינה גלויה; היא חשאית ובוגדנית. לאדם טוב ומצליח נחשב מי שהערים על זולתו ותפס את מקומו. בנדיקט: "החיים בחברת הדובו מעודדים גילויים קיצוניים של איבה ורשעות, אשר רוב החברות צִמצמו אותם עד מינימום באמצעות מוסדות ותקנות. מוסדות חברת הדובו... מעלים איבה ורשעות למרום המדרגה. בן דובו נותן דרור לגרועים שבסיוטי-הלילה. תכונת התכונות, על-פי השקפת-עולמו, היא בחירת קורבן שעליו יוכל לפרוק את כל הרע שהוא קושר לחברת האדם ולכוחות הטבע. הקיום נתפס בעיניו כמלחמה לחיים ולמוות, שבה נאבקים זה בזה יריבים מרים בהתמודדות על כל פריט. חשדנות ואכזריות הם כלי-נשקו במאבק, ואין הוא מרחם על אחרים כשם שאינו מבקש רחמים לעצמו". אנתרופולוגים תיארו את החיים בשבט האינדיאני יאנמומו, המתגורר ביערות-עד על גבול ברזיל-ונצואלה. רמת האלימות של בני שבט זה היא מהגבוהות בעולם. כחמישים אחוזים מהם מעורבים במישרין בפעילות אלימה, ולגברים האלימים ביותר יש תגמול אבולוציוני: הם מקבלים את הנשים ומולידים את רוב הצאצאים של השבט. השבטים הפרימיטיביים האלה הם דגם קיצוני של חיים על-פי עקרון השרידות. זה קו-אופי אנושי, שרוב החברות האנושיות מנסות להדחיקו ולהסתירו. להיבט זה יש השפעה על מערכות-הביטחון ובאמצעותן על המדינות.

ב-2011 פרסם הפסיכולוג הניסויי היהודי-קנדי, סטיבן ארתור פינקר, את ספרו רב ההשפעה ורב המכר "המלאכים הטובים של טבענו – מדוע דועכת האלימות בהיסטוריה", שהשפיע רבות על נשיא ארה"ב ברק אובמה, בייחוד בעיצוב מדיניותו המפייסת כלפי ערביי המזרח התיכון – פרויקט "המזרח התיכון החדש". פינקר הביא נתונים רבים מתוך מאות מחקרים שהעידו על ירידה ברמת האלימות הפיזית בין בני אדם בטווח הארוך בפרהיסטוריה ובהיסטוריה והגיע למסקנה שראשית המאה ה-21 היא התקופה השלווה בתולדות האנושות. מסקנותיו של פינקר מתיישבות עם מסקנותיו של הפרופסור לכלכלה פוליטית, פרנסיס פוקויאמה, שפרסם ב-1989 את מאמרו "קץ ההיסטוריה" וב-1992 את ספרו "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון", ובהם טען כי נפילת הגוש הקומוניסטי לא הייתה עוד מהלך רגיל בהיסטוריה האנושית הארוכה של סכסוכים בין השקפות אידֵיאולוגיות וצורות משטר, אלא היא סימְנה את קִצהּ של היסטוריה של אלימות ומלחמות, ואת המעבר לתקופה שבה הדמוקרטיה הליברלית תשׂרור בכל מדינות העולם מבלי שאידֵיאולוגיה אחרת תקרא עליה תיגר, וסכסוכים בין מדינות יהיו מוגבלים לכיסים נקודתיים מעטים. מאז פרסומים אלה מתנהלת בסוריה "מלחמת עולם" מסוג חדש, שבה מעורבות באופן ישיר רוסיה, אירן, ארה"ב, טורקיה וישראל, ומלחמות רב-לאומיות בעירק, בלוב ובאפגניסטן; מתנהלת מלחמה קרה בין אירן לארה"ב ולישראל; מתנהל מרוץ חימוש של שלוש מעצמות העל: ארה"ב, סין ורוסיה, והטרור בעולם, ביחוד המוסלמי, אינו חדֵל להכות לא רק בארצות פריפריאליות אלא בארה"ב, במערב-אירופה וגם בישראל. מכאן מסקנה שימוֹת המשיח עדיין לא הגיעו וספֵק אם הם מתקרבים. _________________ בשבוע הבא: קונפליקט בין קדושת חיי אדם לרצון לנטרל איומים ולהשמיד אויבים; התחזקות התרבות ההומניסטית בעקבות כישלון במלחמות; תופעת מרד בשר התותחים כמנוע הומניסטי; בוגי יעלון וגדי איזנקוט בפרשת אלאור אזריה; כישלון במלחמות ותפקוד לקוי של צבאות מחזק הומניזם; הבריחה אל ההומניזם; מעשי טבח במלחמת העצמאות בפיקודם של יגאל אלון ויצחק רבין

1. איים בחלק המרכזי והמזרחי של האוקיינוס השקט, במשולש שאת הקודקוד שלו מהווים איי הוואי, הבסיס השמאלי – ניו-זילנד ואת קודקוד הבסיס הימני אי-הפסחא. 2. בצל העובדה שמתרחשת בימים אלה מגפת קורונה עולמית שגם חיידקים וּוירוסים נמנים על המין המשמיד. 3. הרע לכאורה: על התוקפנות בטבע, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"א-1970. 4. האי דובו, הוא אחד מהאיים הקטנים בארכיפלג איי ד’אנטרקסטו, בקבוצת האיים המלנזיים באוקיינוס השקט. 5. קץ ההיסטוריה והאדם האחרון, באתר OCLC (באנגלית)