אימא שלי נולדה בליטא ביום הזה, א' באב, לפני כך וכך שנים. היא הייתה ילדה שקטה, מופנמת, עם תחושה קשה של בלתי נאהבת. כשהייתה צעירה מאוד סיפרו אותה כמו בן בגלל מכת כינים, המצב הכלכלי בבית היה גרוע ולכן לא היו לה שמלות, סבתא שלי לקחה וילון מהחלון ותפרה לה שמלה. את כל זה ועוד היא סיפרה לי כאשת סוד. לא הייתי הבת שלה, הייתי החברה שלה, מגיל הכי צעיר, והיא ציפתה ממני שאזדהה אתה בכל סבלותיה ואשמור את סודותיה. ואכן שמרתי אותם, וגם הזדהיתי אתה, אבל המחיר ששילמתי היה כבד מאוד.
מגיל צעיר הכבידו עלי הרבה מאוד דברים, ובשלב מסוים פיתחתי דיכאון פשוט משום שלא יכולתי לשאת משא כל כך כבד של רגשות שליליים, וגם רגשות שאי אפשר ואסור לחלוק אותם עם אף אחד. אימא ציפתה ממני שאכיל את הסודות שלה ובעיקר את הרגשות השליליים שלה כלפי הוריה, אבל היא עצמה לא הייתה מוכנה להכיל את הסודות שלי, את המצוקות שלי, וכשבאתי אליה כשהייתי בת שש, שבורה לגמרי מניסיון אונס של אדם מבוגר, היא בשום אופן לא הייתה יכולה לשמוע. היא סירבה לשמוע, ואמרה את משפט המחץ שמתנגן באזני עד היום: "שלא תעזי לספר את זה לאף אחד".
מאותו יום ואילך הפכתי לאדם אחר. הכל הפך לסוד. אסור לספר שום דבר ממה שמתרחש בבית. ובעיקר השתיקות האיומות. העונש העיקרי של אימא שלי הייתה להפסיק לדבר אתי כאשר התנהגתי שלא כשורה לפי דעתה. והיו ימים שלמים, לפעמים שבועות, שהיא הייתה מתנתקת ממני ולא קיימת, פשוט כי עשיתי משהו לא בסדר. לכן גדלתי כל הזמן עם התחושה שמשהו בי לא בסדר. כל הזמן אימא מתנתקת, לא רוצה אתי קשר, וכשהיא כבר כן רוצה, היא מתחילה לספר לי דברים איומים ורעים על העבר שלה, דברים שקשה לי לשמוע, אבל אני חייבת לרצות אותה, פשוט כדי שתאהב אותי. אני חייבת שיאהבו אותי, אחרת אין לי קיום.
כך גדלתי, עם התחושה האיומה שאין לי זכות קיום, כי אם לא אוהבת אותי, ועם הידיעה שאני חייבת להכיל את כל מה שהיא מספרת לי כדי שאולי, אולי, תאהב אותי ביום מן הימים. אני מפשטת את כל זה עכשיו, כי כל זה לא היה ברור לי כל השנים, רק ידעתי שאני באיזה שהוא מקום לא ראויה לחיות בגלל איזה שהוא פגם שיש בי, אבל אסור לי להראות את זה לאף אחד, כי אסור שידעו מה מתרחש בתוכי, מה מתרחש בבית שלנו, כל זה רק עניין שלנו, לא של אף אחד אחר. כל זה נשמע כמו האשמה חמורה, אבל זה לא.
זה ניסיון נואש שלי לברר לעצמי דברים שלא היו ברורים לי עד היום, וניסיון נואש שלי לסלוח לאימא שלי על כל מה שהייתה וכל מה שלא הייתה, פשוט כדי שאוכל להמשיך לחיות עם עצמי, ולא לחשוב כל פעם שמשהו לא בסדר ואיך אוכל להתאבד היום. המחשבות על התאבדות התחילו בשלב מוקדם מאוד בחיי, אולי בגיל שתים עשרה. כל פעם שמשהו היה לא בסדר ואימא הייתה מתנתקת ממני הייתי מרגישה כאילו חרב עלי העולם, והייתי חושבת איך לסיים את חיי, כי פשוט איני יכולה לשאת יותר את העצב הזה.
למזלי יש בתוכי איזו שהיא שמחת חיים עזה ובלתי מוסברת, שנוטה להתפרץ דווקא בזמנים קשים, וכנראה שמחת החיים הזו היא ששמרה עלי עד היום, כדי שלא אקפד את חיי במו ידי, ואחטא לבורא עוד יותר. אחרי כמה שעות איומות של מחשבות התאבדות, הייתי מתאפסת על עצמי, ומשום מקום שולפת איזה שהוא כוח של חיים להמשיך, ומה שהכי עזר לי הם דווקא הבגדים. הם היו החברים הכי טובים שלי. הייתי מחפשת משום מקום בגדים עם צבעים תואמים, כדי שירככו את המכות הרוחניות ויאפשרו לי לשמוח.
לא היו לי הרבה בגדים, כי לא היה כסף, אבל היו חבילות מאמריקה עם כל מיני חולצות צבעוניות שיכולתי להשתמש בהן ואכן עשיתי בהן שימוש כדי לרומם את מצב רוחי. כן, היו לי כל מיני "חברות טובות", כי משום מה נחשבתי בבית הספר היסודי למלכת הכיתה, כנראה בזכות העובדה שהייתי תמיד תלמידה שקדנית ומצטיינת. אבל לחברות הטובות האלה לא סיפרתי שום דבר משמעותי. השיחות שלנו היו כלפי חוץ בלבד. איש לא ידע שהייתי תלמידה שקדנית ומצטיינת פשוט מפני שידעתי שאם לא אהיה כזו איש לא יאהב אותי. למען האמת איש לא אהב אותי, לפחות לתחושתי, גם כשהייתי התלמידה המצטיינת והמבריקה של המחזור.
לא אשכח את האירוע שהתרחש בקולנוע היכל שכבר נהרס, עם סיום כתה ט'. חילקו פרס לימודים, והתלמידה המצטיינת של בית הספר לאותה שנה הייתי אני. לאחר חלוקת הפרס, שהלכנו הביתה, אימא שלי אמרה לי: "מהיום ואילך לא אכעס עליך כל כך. אני מצטערת שאני כל כך כועסת עליך כל הזמן". לא עניתי לה, לא כל כך הבנתי אותה, לא הבנתי מה היא רוצה ממני, למה היא כועסת עלי כל הזמן, ופשוט שתקתי. אבל היא לא קיימה את ההבטחה שלה. היא המשיכה לכעוס והמשיכה להתנתק ולמען האמת המשיכה לאמלל את חיי.
אני חושבת שהמחשבות על ניסיון לסלוח לה עלו בי כשהתחלתי ללמוד קבלה. על-פי הקבלה, החיים שלנו מאורגנים ומסודרים בצורה מופתית. כל אדם מקבל בדיוק מה שהוא צריך עבור התיקון שלו. כששמעתי את זה, התחלתי לנסות להבין את חיי, את משמעותם, שאלתי את עצמי מדוע קיבלתי את ההורים האלה, מה היה עלי ללמוד מהם, וכיצד עלי להמשיך את חיי. הבנתי שקיבלתי אימא כזו כדי שאלמד לעמוד על שלי, על דעותי, בלי להתחשב אם אוהבים אותי או לא.
ולמען האמת עשיתי זאת די טוב. בשלב די מוקדם החלטתי ללכת לתנועת השומר הצעיר, תנועת שמאל מובהקת, למרות שאמי הייתה שייכת למפלגת העבודה עם הפנקס האדום, ואבי היה איש אצ"ל די פנטי. עמדתי על דעתי והלכתי לתנועה למרות כל ההתנגדות שלהם. בשלב מסוים עברתי לתנועת המחנות העולים ובסופו של דבר הגעתי למסיבות של ה"סלונים", נערות ונערים ללא מסגרת מיוחדת שמתאספים במסיבות ורוקדים ריקודים סלוניים. אותו זמן התחלתי לפתח את העצמאות שלי, ואת תחושת הערך שלי, בלי להתחשב בעובדה שהורי, על-פי דעתי לפחות, לא אוהבים אותי.
אני חושבת שאז פשוט התחלתי לעשות את התיקון שלי, עשייה שנמשכת עד היום. ואם מתבוננים בעניין הזה כך, הרי האור שלח לי את אימא כדי שתעזור לי בתיקון שלי, ועלי לסלוח לה, על כל מיני דברים שלא אכתוב אותם כאן, מפאת כבודה. והאמת היא, שעלי לשלוף מתוכי את האהבה אליה שהייתה קבורה בלבי זמן רב כל כך, עד שאני יכולה, עכשיו, להתחיל להרגיש אותה, עם ולמרות כל הסכסוכים שהיו בינינו, להתגבר על הכל, להתעלות על הכל, לראות את הדברים הטובים שבה, שממש לא ראיתי, שלא יכולתי לראות, כי הכל היה שחור, הכל נצבע בצבעים שחורים.
לא ראיתי את הדאגה שלה לשלומי, לא ראיתי כמה טרחה על התחפושות בפורים, לא ראיתי את העובדה שתנאי חיי גרמו לי להישאר בבית רוב הזמן, לא ללכת אחרי כל מיני פרחחים וילדי רחוב, תמיד היה לי אוכל בבית, תמיד היו בגדים נקיים, כל מיני דברים שלקחתי כמובנים מאליהם, אבל הם לא.
עלי לומר עכשיו תודה, תודה לאל ששלחת לי את אמי ואבי כדי שאלמד לעשות את התיקון שלי בעולם הזה, תודה לך שלימדת אותי לסלוח דרך ניסיון חיי שעכשיו אפילו לא נראה לי קשה, אלא הכרחי כדי שאוכל להגיע לרמה הרוחנית שאני נמצאת בה עכשיו, רמה שבה אני יודעת שכל דבר בחיי בא רק לטובתי, לתועלתי, ואם ראיתי בו רע, זה פשוט משום שלא ראיתי טוב. ואכן איני רואה טוב מגיל שש, מאותו גיל שבו אדם מבוגר ניסה לאנוס אותי ולא הצליח, ואני ברחתי ממנו כל עוד נפשי בי. אבל נפשי הצטלקה אז, והצלקת הזו קיימת עדיין בנפשי, אבל עכשיו היא מזכירה לי את התיקון שלי, את העובדה שבגלל המקרה הזה התחלתי לא לראות טוב, לקיתי בקוצר ראייה, חמור למדי, וקוצר ראייה כשמו כן הוא. שכן יש גם ראייה רוחנית.
ואני רואה בקוצר הראייה הפיזי שלי מעלה גדולה, שכן בזכותו, התחלתי להיכנס פנימה לתוך עצמי ולראות דברים שהם בלתי נראים בראייה פיזית, דברים רוחניים שאפשר לראות רק בעיני הרוח. ואיני יודעת אם לא הייתי קצרת ראיה פיזית, אם הייתי יכולה לראות את כל הדברים האלה בתוכי, בראייה הרוחנית שלי.
אז אימא יקרה שלי, אני אוהבת אותך היום כפי שלא אהבתי אותך מעולם, שכן הצלחתי לשלוף מתוכי את כוחות הנפש לסלוח לך על כל מה שהיה בעבר, ואפילו לא ממש לסלוח, אלא לראות בזה התנסות חשובה, לא מכשולים אלא אתגרים, שהיה עלי לעמוד בהם כדי להיות מי שאני היום, אישה שעומדת על דעתה, שיודעת מה היא רוצה בעולם, אישה שרוצה לעשות את התיקון האישי שלה, ולעזור לתיקון העולמי. היי שלום, אימא יקרה. נוחי בשלום ובשלווה על משכבך. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים. בגן עדן תהא מנוחתך. אמן.