בשבועות האחרונים, מאז הגעתי לבית הזה, אני לא מפסיקה לחשוב על רבן יוחנן בן זכאי, אחד היהודים החשובים ביותר בהיסטוריה; מי שברגע האחרון הצליח לחלץ את העם היהודי מירושלים של בית המקדש הבוער ליבנה של בית המדרש המחבר, ולהמציא אותו מחדש. אני חושבת על המנהיג הזה שחי בתוך ירושלים, בתוך מלחמת אחים נוראה, כשבחוץ עומדים הרומאים ומחכים לרגע הנכון להיכנס ולהחריב הכל; מלחמת אחים שהתחילה בגלל ויכוח על היחס לרומאים, אבל הפכה מהר מאוד למלחמה של זהות, מלחמת הכל בכל.
מה שאתה חושב על הרומאים הפך למי שאתה. מה שאת מאמינה שצריך לעשות הפך למי שאת. אם אני לא מסכימה איתכם, אני נגדכם, לגמרי, עד לשפיכות דמים. השנאה שטפה את הכל. בשם השנאה נשלפו סכינים בבית המקדש. בשם השנאה הוצתו מחסני המזון שיכלו להחזיק עיר במצור. בשם השנאה הגיע הרעב, ועם הרעב הגיע הייאוש.
רבן יוחנן בן זכאי לא היה מהאו"ם. הוא ותלמידיו היו צד במאבק. הם נלחמו בקנאים ובקנאות. אבל בשלב מסוים הוא בוחר אחרת. הוא מבין שבמלחמת האחים כולם כבר הפסידו, והוא עושה מהלך מפתיע ופונה לאויב המר שלו, זה שלהבנתו אשם בחורבן המתקרב. אבא סיקרא קראו לו, מנהיג הקנאים בירושלים. גם אבא סיקרא כבר יודע שמלחמת האחים יותר מסוכנת מהאויב שבחוץ, אבל האיש הזה שהבעיר את האש מגלה שהוא כבר לא מצליח להשתלט עליה. האנשים שלו לא מקשיבים לו. השנאה שהוא הפיץ הפכה להיות יותר חזקה ממנו. יחד, ראש הקנאים וראש המתונים מצליחים להבריח את רבן יוחנן בן זכאי החוצה מירושלים, לא על-מנת להחזיר את הגלגל אחורה, אלא כדי להתחיל משהו חדש. להניח את היסודות ליום שאחרי.
לנאומי פתיחה של חברי כנסת חדשים יש כללים. אני אמורה לספר על תחנות בחיי, להודות למי שהביאני עד הלום ולשתף משהו מהחלומות ומהשאיפות שבשמן ולשמן הגעתי אל הבית הזה. אבל נאום פתיחה שלי יכול מאוד להיות גם נאום הסיום, והרלוונטיות של החלומות והתוכניות שאיתן באתי מוטלת בספק, בתוך הכאוס הזה של דהרה אל התהום וההרס של בחירות רביעית. ולכן אני מוותרת על כללי הטקס, ומבקשת סליחה מאבא ואימא שיושבים פה ובאמת הביאוני עד הלום, ומהורי האיש שלי, ומכל השותפות והשותפים הרבים לדרך שאני צריכה להזכיר. אבל אני מבקשת לומר משהו אחר. נדמה לי שהוא גם בשמם.
אלפיים שנה עברו מרבן יוחנן. חזרנו לירושלים, בנינו מדינה. אבל עכשיו, בתוך משבר אדיר ממדים, אנחנו מוצאים את עצמנו שוב במקום מפחיד. מגפה קטלנית משתוללת בחוץ, ובפנים - אותו רצון הרסני לנצח זה את זה. אותם עיוורון ואיוולת, אותה שנאה ממארת שגורמת לנו להשקיע את מרב האנרגיה במאבק הפנימי. ושוב, כמו אז, שורפים את מחסני האמון. מפוררים את מערכות השלטון. מסכנים, בחוסר אחריות מטריף דעת, את עצם קיום הבית המשותף.
בלב ימי הקורונה, בתוך משבר בריאותי, כלכלי וחברתי שלא ידענו כמותו, בתוך משבר משטרי אחרי שנה וחצי בשיתוק ללא תקציב מאושר, בגירעון קשה, במיתון, שוב יש מי שרוצה שנאחז איש בציציות הראש של אחיו, ששוב נשוסה זה בזה; ששוב ניקח כל פצע וצלקת חברתית ונשפשף אותם עד זוב דם; שוב נלעג ונבוז לכאבים של אחרים. שלוש פעמים בתוך שנה וחצי ניסיתם לנצח, לכופף, להכריע, להכניע - חייבים להפסיק את זה. חייבים להפסיק לנסות לנצח. אסור שישראל הראשונה תכריע את ישראל השנייה, אבל אסור גם שישראל השנייה תכריע את ישראל הראשונה. אסור לנצח זה את זה.
אני יהודייה, דתייה, ציונית דתית, לאומית, פמיניסטית, ירושלמית. גדלתי לתוך שפה ומסורת מסוימות. גדלתי לתוך בית, קהילה ומסורת שעיצבו אותי. יש בעולם שלי המון אמת, יופי וטוב. אבל לא כל האמת, לא כל היופי, לא כל הטוב. אני לא רוצה שכולם יהפכו להיות אני, אני לא רוצה שכולם יאמינו באותם דברים כמוני כי אני יודעת שגם בקהילות ובעולמות אחרים יש אמת, יופי וטוב, ויש לי מה ללמוד מהם. יש לי מה ללמוד מהמסורתיות המזרחית, מיהודי ברית המועצות, מיהודי אתיופיה, מצאצאי החלוצים בהתיישבות העובדת, מהליברלים האינדיבידואליסטים, מהחרדים, מהחרד"לים; יש לי מה ללמוד מהערבים, מהדרוזים, מהבדואים, יש לי מה ללמוד מיהודי התפוצות. נכון, לחלק מהקבוצות והמגזרים האלה יש עקרונות, ערכים ומעשים שאני מתנגדת להם בתוקף - חלקם ממש מאיימים עליי כאישה, כיהודייה, כציונית, כדתייה. אבל אני זוכרת ויודעת שבכל אחת מהקבוצות - ממש בכל אחת - יש אומנם את מי שרואים את עצמם כדרך היחידה, הנכונה שתכף-תכף כולם יכירו בצדקתה, ירצו להיות כמותה, והיא תוביל ותשלוט. אבל יש גם את מי שמבינים שהשונות בינינו אינה זמנית, שנגזר עלינו לחיות יחד, ושזה אתגר חיינו. עימם אני מבקשת לכרות ברית של מתונים - עם כל הכוחות מכל המגזרים שמבינים את האתגר הזה שנקרא חיים ביחד; להחזיר את הכוח מהקצוות שמטריפים את החיים של
כולנו וליצור מרכז משותף.
אני מדברת בטון רך, אני יודעת; ואפשר לטעות ולחשוב שגם המסר שלי הוא של מרכז רך ופשרני. אבל זה בדיוק להפך: המרכז שלי הוא מרכז לכתחילה - מרכז קנאי שלא מוכן להתפשר על המרכזיות שלו, על האחריות שלו לכל תושבי מדינה, על המקום שיש בו לכל מי שרוצה באמת לחיות יחד; ששם גבול לקנאות, ששם גבול לאנוכיות. מרכז שיש לו מסירות נפש על מתינות, על דמוקרטיה, על יהדות שעושה מקום; מרכז שמגן בגופו על כללי משחק שמאפשרים לנו לנהל מחלוקת בלי להתפרק לחתיכות.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב לפני שנים רבות על "שלושה כוחות" ש"מתאבקים כעת במחננו: הקודש, האומה והאנושיות". במילים שלנו: הדתיות, הלאומיות וההומניזם. הרב קוק עצמו היה איש שכל-כולו קודש. אבל הוא ידע כמה מסוכן הקודש המוחלט, הלאומיות המוחלטת או ההומניזם המוחלט. איש לא צודק לבדו. חברה בריאה היא חברה שיש בה שלושת הכוחות הללו, לא רק כדי שירסנו זה את זה; אנחנו זקוקים זה לזה.
בשישה שבועות שאני בבית הזה שמעתי אין-סוף לעג וארס כלפי קבוצות שלמות בחברה הישראלית. שמעתי את התקווה שהם ייעלמו, ואנחנו נוכל לשלוט ללא מצרים. אני רוצה לספר לכם משהו: הם לא ייעלמו. צאו לכמה בחירות שתרצו - איש לא ייעלם. אם נמשיך לנסות לנצח זה את זה, מי שינוצח יהיה העתיד של הילדים שלנו, מי שתובס תהיה הערבות ההדדית, החוסן הפנימי, היכולת להמשיך ולקיים את הנס הזה שנקרא מדינת ישראל.
אנחנו חיים בתוך נס. אני בת לצנחן ממשחררי ירושלים, האבא של האיש שלי הוא צנחן ממשחררי ירושלים, ואני חיה ומגדלת את ילדיי בירושלים. היום-יום הכי פשוט ובסיסי שלי הוא התגשמות הנבואות הגדולות ביותר של נביאי ישראל: זקנים וזקנות ברחובה של עיר, ילדים וילדות משחקים. מה שעבור סבי וסבתי היה חלום שקשה לדמיין, הוא מציאות החיים הפשוטה שלי. אבל מעולם לא לקחתי אותה כמובן מאליו.
יהודה עמיחי לימד אותנו: "מרחוק כל דבר נראה נס / אבל מקרוב גם נס לא נראה כך. / אפילו מי שעבר בים סוף בבקיעת הים / ראה רק את הגב המזיע / של ההולך לפניו / ואת נוע ירכיו הגדולות". אני בעלת נס המכירה בניסה. אני מודה לקדוש ברוך הוא על הזכות לחיות בנס הזה, ובעיקר אני מרגישה אחראית עליו, לשלומי, לשלומו ולשלמותו. כי שלומי קשור בחוט לשלומו.
באתי לכאן כדי להיות חלק מהנהגה שמחויבת לקיום הנס שנקרא מדינת ישראל; הנהגה שלא רוצה לנקום על עוולות, לדאוג לאנשי שלומנו או להיות צודקת, אלא רוצה לשקם ולאחות. הנהגה שרוצה לדאוג למי שבחר בה בדיוק כמו למי שלא; שלא לועגת לכאב של מי שהפסיד; שמאמינה באחווה; הנהגה שמטפחת מערכות שלטון מעולות, שפועלת לפיוס ולשיקום פנימי, הנהגה שלא רוצה למחוק אף אחד. לא הנהגה של קילרים. אני מחכה ומתפללת להנהגה של הילרים.
האמנתי בהכרח של ממשלת אחדות. אני עדיין מאמינה שזאת הדרך היחידה להניח את היסודות לשלב הבא בחיי המדינה, להציל אותנו מחורבן, להמציא את עצמנו מחדש. הרבה מחיי המקצועיים והציבוריים הקדשתי לחיבורים שנועדו להביא ליצירת מרכז ישראלי ויהודי חדש. אני מאמינה שהאחריות והחובה שלנו היא לעשות רבן יוחנן בן זכאי: לכרות ברית של מתונים, ליצור מרכז ישראלי חדש שמגדיר את עצמו לפי מה שהוא כן, ולא לפי מה שהוא לא.
אלה ימי הבית השלישי. ובדיוק כמו השניים שקדמו לו הוא שביר, הוא דליק, הוא לא מובן מאליו. היציבות שלו היא באחריותנו, הקיום שלו תלוי בנו. זאת המשמרת שלנו. תודה.