הסתפקתי בתיק גב קטן לנסיעה. הנחתי שהוא אמור להספיק לצרכיי. ידעתי גם שהוא יקל עלי להתנייד ויחסוך לי את ההמתנה לתיק גדול יותר בשדה התעופה. בסופו של דבר נאלצתי לשלוח אותו לבטן המטוס מכיוון שלקחתי מספריים ארוכות לגזיזת הזקן. קניתי כרטיס צ'רטר מוזל הלוך ושוב לדלהי בטיסה של אייר אינדיה. חברה טובה, אבל היה קצת מוזר לקבל שירות רק מדיילים גברים בטיסת ההלוך שהייתה טיסת לילה. לא ישנתי יותר משעה וחצי, אם בכלל, למרות ששני המושבים לידי היו ריקים.
נסעתי כי מאמר אקדמי שלי התקבל למפגש/בית ספר חורף באוניברסיטת דלהי של האגודה האקונומטריקאית לכלכלה. בארבעה ימים, בבוקר ובצהריים פרופסורים לכלכלה שהוזמנו על-ידי האגודה והאוניברסיטה הרצו סדרה של שלוש הרצאות כל אחד ואחר-הצהריים, התלמידים הציגו את המאמר שלהם.
משדה התעופה יש מטרו שמוביל את הנוסעים לעיר. משם, אפשר להגיע ברכבת התחתית לתחנת האוניברסיטה. לא זכרתי בדיוק את שם המוסד האקדמי ולא הייתה לי כתובת ולכן חששתי שאגיע למקום לא נכון, במיוחד שאין לי טלפון חכם. נאלצתי להיעזר באלה של המקומיים ובתושייה משותפת הצלחתי לאתר את הכתובת בלי לאחר.
בארוחות הצהריים שהוגשו בגינה של האוניברסיטה ראיתי, שהעצים והצמחים שונים מאוד מהצמחים באזור שלנו, למעט דקל ואקליפטוס. הארוחות חולקו לצמחוניות ולא צמחוניות, כאשר חלק ניכר מהן היו טבעוניות. אחד מהסועדים אמר לי, ש-30 אחוז מההודים צמחונים ואחוז מעט נמוך יותר אוכל בשר. השאר כנראה איפשהו באמצע.
התיישבתי ליד פרופסור קשיש בדימוס. הוא אמר שבית הספר לכלכלה של דלהי הוקם בשנות החמישים בעזרת תרומה נדיבה של משפחת טאטא. לאחר ששאל את מי שישב לידי איפה הוא לן, הוא הוסיף, בתוכחה מוחלשת של מי שחטא, שלאוניברסיטה אף פעם לא היה חסר כסף כי היא תמיד יכלה לפנות לראש הממשלה שהיה חבר סגל בפקולטה.
קיבלתי חדר לבד, במקום עם תלמיד נוסף כפי שתוכנן, בבית האירוח של האוניברסיטה, שמשמש גם כאכסניה בתשלום במחיר צנוע גם במונחים של הודו. החדר היה גדול, המצעים היו נקיים, היו מספיק שמיכות, הייתה מרפסת גדולה עם חוט לתליית כביסה וטיח חשוף בכניסה לחדר. המקום מוקף בגן נאה וכלבים שמורים במצב טוב. זקנים ואומללים מהם, שנזרקו לעת זקנה או שלא מילאו את תפקידם כהלכה, משוטטים ברחובות המקיפים את הקמפוסים. באזור זה יש גם המון קופים. קליפות בננות שממלאות את המדרכות בערב מסבירות את הימצאותם המסיבית. הכלבים משמשים כמגנים לא מפחידים מדי למבנים השונים ומונעים מהקופים להתקרב למגורים.
חציית כביש בדלהי הנה משימה קשה מאוד גם לבעלי קואורדינציה טובה. הצפיפות איומה ולכן נדרשת מיומנות לחציה. בפעמים הראשונות נעזרתי במקומיים. העומס הבלתי אפשרי והימצאותם של הרבה רוכבי אופנוע וריקשות ממונעות (טוק טוק), מחייב את אלה לצפצף כדי למנוע התנגשויות, מה שגורם לרעש די מחריד. למרות הצפיפות וההמולה כמעט שלא ראיתי סימנים לתאונות. תחושתי למיעוט היחסי של התאונות קיבלה אישוש, ממאמר שקראתי באינטרנט על השוואה בין לאומית בין הודו למדינות מתפתחות אחרות. הסיבה לכך אולי נובעת ממיומנות שרכשו עקב הצפיפות ובסנכרון ההדדי שהם מצויים בו. סימן האיפור של העין השלישית שגם גברים ונשים לא נשואות משתמשות בו ותרבות היוגה והמדיטציה שמגיעה משם, אולי רומזים במשהו על רמת תודעה גבוהה לזולת. מכך שההודים ידועים ברוגע היחסי שהם נמצאים בו, ייתכן שהרעש בצמתים בעיקר משרת מטרה. בנסיעה בפקקים יחסית שקט.
בשבע בבוקר אני שומע קריאת השכמה Morning tea, Morning tea. בבקרים הראשונים שתיתי תה עם חלב וסוכר, בניגוד להרגלי. ביום האחרון הצלחתי לקבל תה ללא סוכר ממכל קטן. הצגת המאמר עברה תקין והמפגש הסתיים ביום שישי בערב, קצת לפני כניסת השבת.
זיהום האוויר בדלהי גבוה מאוד ומורגש במיוחד בבוקר ובערב. בעקבותיו, חלק מהאנשים לובשים מסיכות ברחוב. רצינות המפגע הכריחה את הרשות המקומית להשקיע מאמץ מסוים בהקטנת הזיהום. אחד התלמידים הציג מאמר שבחן את השפעתה של מדיניות odd/even שבה חצי מהמכוניות יכלו לנסוע ביום זוגי וחצי ביום אי-זוגי למשך שבועיים. אולי מפתיע, אבל הממצא העיקרי הנו, שלמדיניות זו לא הייתה השפעה על רמת זיהום האוויר. בכתבה שקראתי במגזין מקומי, ימים לפני הבחירות לרשות המקומית, טען ראש הרשות המכהן שבחמש השנים האחרונות החשמל עובד 24/7 ולכן כבר אין שימוש בגנרטורים שהעלו בעבר את רמת זיהום האוויר. בנוסף, משאיות כבר לא נכנסות לעיר.
העדפתי לצאת מאכסניה לאחר ארוחת הבוקר ביום שבת. תכננתי להגיע לבית חב"ד בהליכה למרות שנאמר לי מפורשות שלא כדאי. לאחר שעה וחצי של ניסיון כושל להתקדם לכוון מרכז העיר החלטתי לעלות על המטרו. ללא טלפון חכם, או מפה ומקומיים שהסכימו רק להפנות אותי לתחנת המטרו הקרובה, הגעה לשם הייתה בלתי אפשרית; בתחנת המטרו קיבלתי סיוע מהמודיעין. שעליתי לרחוב הוצע לי לצחצח את הנעליים, משם הגעתי לרחוב ראשי שבו דירות או עסקים קטנים, היו צמודים למדרכה. כנראה בגלל רצונם של בעלי הנכסים להימנע ממפגש עם ההמון ולהבטיח חניה למכוניותיהם, המדרכה גודרה בעמודי ברזל קטנים ושרשראות. ניתן היה להבין שהשטח הנו ציבורי מכיוון שספסל מכובד מאוד למראה היה על המדרכה. כשחציתי לצד השני של הרחוב ראיתי שהצפיפות, הלכלוך והזוהמה היו רבים יותר מאלו שראיתי באזור האוניברסיטה. אמרתי לעצמי שעכשיו אני יכול להגיד שקיבלתי מנה גדושה של הלם הודו.
לאחר הסתובבות עקרה ביקשתי ממקומי נחמד שזרק לכיווני מילה בעברית לקחת אותי למקום חפצי. הוא הוביל אותי, קודם כל לסוכנות תיור, שרצתה סכום של מאות דולרים עבור טיול של שלושה ימים. בבית חב"ד הצטרפתי בדיוק בזמן לארוחת צהריים. היה נחמד לראות ישראלים. אחד מדרי המקום, השאיל לי במוצאי שבת מחשב נייד כדי שאוכל למצוא מלון. הלכתי לשם ברגל ונכנסתי בסופו של דבר למלון אחר שהיה בדרך.
קמתי ברבע לארבע בבוקר. הרכבת לאגרה יצאה בחמש. קניתי כרטיס לקרון כללי ב-90 רופי, ארבע וחצי שקל, ועליתי על קרון עם מיטות. נאמר לי בתקיפות שאני לא יכול להישאר שם מכיוון שהכרטיסים שם מוזמנים מראש, בתעריף גבוה יותר. כיוונו אותי לקרון הראשון, שמיועד להובלת סחורה. הצפיפות הייתה גבוהה אבל נסבלת ונמוכה יותר מזו של הקרון הכללי. למזלי הייתה בקרון בחורה צעירה ונחמדה שנסעה לבחינה להתקבלות למשרה ממשלתית ודיברה אנגלית מצוינת. בתשובה לעניין ניכוס המדרכה שהעליתי בפניה היא אמרה לי שתופעה זו נפוצה בכל הודו, אבל גם פוליטיקאים בהודו שרוצים לנסוע ממקום למקום עושים מעשה שלא יעשה בכך שהם חוסמים אזור שלם בזמן נסיעתם. כך לטענתה, היא פספסה את בחינתה הקודמת. בדיקה באתר חדשות מקומי העלתה, שחסימת כבישים עבור פוליטיקאים נפוצה למרות שהיא חוקית רק עבור הנשיא וראש הממשלה.
מתחנת הרכבת תפסתי ריקשה לטאג' מהאל. הבדיקה הביטחונית הייתה קפדנית מדי. שהגעתי למקום הבנתי שסיוט העמידה ברכבת היה שווה את זה. הייחוד בטאג' מהאל הנו הצבע הלבן של המבנה והיופי של הגנים. באזור מסתובבים לא מעט עופות דורסים. תפסתי תמונה יוצאת דופן של אחד.
משם תפסתי ריקשה לטירה של אגרה. מאוד מרשימה מבחוץ, קצת פחות מבפנים אבל הגנים פיצו על הצפיפות המכבידה בחוץ. נהג ריקשה שתפס אותי הוביל אותי לארוחת צהריים טבעונית מצוינת ולאוטובוס ל-Fatehpur Sikri. נסיעה של ארבעים ק"מ באוטובוס מקומי ארכה שעה וחצי בגלל פקקים שמקורם, לפחות חלקית, בחופשת החורף של ההודים. אחד המקומיים, שלטענתו עובד בדואר וסיים תואר ראשון בהנדסה כימית, דיבר במבטא מעט אירני ואמר לי שהמדינה שלי הורגת יותר מדי פלשתינים. יעד הנסיעה, שלא סתם הוכרז כאתר מורשת עולמית, מרשים מאוד. קניתי מזכרת מיותרת משותף של מדריך שהצליח לכפות את עצמו עלי במיומנות ראויה לציון.
בערב תפסתי אוטובוס מקומי לג'ייפור, בירת רג'יסטן. שוחחתי עם בחור נחמד תוך כדי עמידה במה שנראה כמו חקירת שב"כ. ששאלתי אותו איפה הוא עובד הוא הראה לי כרטיס עם תמונה ואמר שהוא עובד במחלקה לשימור אתרים ארכאולוגיים. לטענתו לאדם בגילי אין סיכוי להתחתן בהודו משום ששום אב לא ייתן את בתו לגבר מעל גיל 35. מקומות בישיבה התפנו די מהר.
במחצית הדרך, האוטובוס עצר במעין מזנון דרכים. ארוחה טבעונית קטנה וטעימה - צ'פטי, דאל ושני סלטים קטנים של צנון ופלפל חריף עלתה 70 רופי, שלושה שקלים וחצי. נעזרתי בשכן לספסל כדי למצוא מלון בעזרת המכשיר שלו. הגעתי ב-11 וחצי בלילה. ג'ייפור בשעה הזו עשתה רושם של עיר הרבה פחות צפופה מדלהי ואגרה. למחרת ראיתי שהרושם היה קצת מוטעה.
נסעתי לראות את אזור הלא מהאל, שני רחובות עם בניינים שצבועים בצבע חמר, בעזרת ריקשה אחת מחצי תריסר שחיכו ליד המלון הקטן ששהיתי בו. בדרך הנהג לקח אותי לחנות בדים. לאחר התמקחות, קניתי צעיף רך מאוד מקשמיר בשביעית מחיר בערך מהעלות של צעיפים שאפשר לקנות באינטרנט. את הצעיף מייצרים מהחלק שנמצא מתחת לסנטר של עז קשמירית.
בגלל קוצר הזמן נאלצתי לראות את הארמונות של ראג'סטאן מרחוק וגם מהאוטובוס בחזרה לדלהי. ויתרתי גם על תכנון להגיע לשמורת טבע בדרך לדלהי, מכיוון שהייתי צריך להגיע לשדה התעופה למחרת ב-12 וחצי בצהריים.
בשמונה שעות של נסיעה, בחלון פתוח ועם הפסקה, התוודעתי בכפייה לסרטים של בוליווד. השחקנים הראשיים, גברים ונשים, במקרים רבים לבנים למחצה. עלילות הסרטים, כולם מסוג ד' ומטה, מופרכות לחלוטין וכוללות שירים וריקודים מהסוג המוכר והרבה אלימות מסוגננת בקרבות מגע. הגיבורים תמיד בעלי כוחות על אנושיים או לפחות כמעט כאלה. בנסיעה ראיתי את הודו הלא עירונית וחלקים אחרים של דלהי מאלה שראיתי לפני כן. לצד העוני והדלות שוכנים משרדים בכמויות בלתי נתפסות של חברות בין לאומיות ומקומיות שמצביעים כשלעצמם על פעילות כלכלית אדירה.
הגעתי בלילה להוסטל בשכונת יוקרה, שקיבל ציון מאוד גבוה. זו הייתה טעות. לא היו חדרים פרטיים כפי שרציתי וכפי שצוין במודעה, הייתי צריך לבקש עוד שמיכה כדי לא לקפוא מקור והמקלחת הייתה בחוץ על הגג. הציון הגבוה של ההוסטל נובע כנראה מתרמית ומכך שמגיעים לשם רק צעירים תחת לגיל 30, תופעה שחוזרת על עצמה.
בבוקר אלתרתי כאשר ראיתי שיש תחנת רכבת שמובילה לתחנה בשם הגן הבוטני. הימרתי שקיים גן כזה ושאולי הוא פתוח למבקרים וצדקתי. מדובר בגן הבוטני של הודו כאשר מתחם שלם מתוכו מוקדש למגורי הסגל. הכניסה חינם ויש הסברים על השימושים הרפואיים שיש לכל עץ וצמח. החלוקה הנה לקטגוריות של טיפול בבעיות שלד שריר, נשימה, לב וכליות וכולי. היה מעניין מאוד גם לאור ההשוואה לגינות הנוספות שביקרתי בהם. ריבוי העצים והצמחים במקום הפחית את זיהום האוויר וסייע לי להתחמק לשעה וחצי מהצפיפות ברחובות
