ליקויי תקשורת כגורם מרכזי למלחמות

אטימות המוח האופיינית למקבלי החלטות ואי-היכולת לקלוט מידע הסותר את תמונת עולמם המקובעת, התגלו לפני פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, גם אצל הנשיא ג׳ורג׳ בוש, שרי החוץ וההגנה האמריקנים, הרמטכ״ל, וראשי הצבא וזרועות המודיעין. תופעה דומה ראינו ב-1973 אצל ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, הרמטכ״ל דוד אלעזר, ראש אגף המודיעין אליהו זעירא ואלוף פיקוד הדרום שמואל גונן. ארצות-הברית לא הפיקה לקחים ממחדל המודיעין הישראלי (והאמריקני) במלחמת יום הכיפורים;¹ זה מתיישב עם התיאוריה שפיתחתי בסדרה הקודמת, שמערכות פוליטיות וצבאות אינם מסוגלים להפיק לקחים, ואם הליקויים והכישלונות אינם נתפסים כאסונות, הם חוזרים ונשנים במלחמות הבאות. זמן קצר לפני שפרץ המשבר במפרץ הפרסי היה אפשר לצפות לשיפור ביחסי ארצות-הברית ועירק, שהיו אז תקינים, הודות לאויבת המשותפת שלהן, אירן. היה אפשר להעריך שעירק וארצות-הברית תתקרבנה עוד יותר זו לזו, אחרי שהאחרונה סייעה לראשונה במלחמתה נגד אירן (1980–1988), ואחרי שהראשונה התקרבה מאוד לקליינטיות של האחרונה במזרח התיכון, מצרים וירדן. לא רק בשנות המלחמה נגד אירן סייעה ארצות-הברית לעירק לבנות את מכונת המלחמה שלה ולבסס את כלכלתה, אלא גם אחרי מלחמה זו, במשך שנתיים, עד תחילת המשבר. בשנים 1985–1990 אישר הממשל אמריקני (גם של רונלד רייגן וגם של ג׳ורג׳ בוש) שבע מאות שבעים ואחת עסקות של מכירת מוצרים טכנולוגיים לעירק, ומדובר גם במוצרים שנעשה בהם שימוש בבניית טילים ובפיתוח מעוף טילים, וגם במחשבים וסימולטורים שסייעו לפיתוח גזים רעילים. בימי המלחמה הודה בכך רייגן ואמר: "עשינו שטות". ארצות-הברית גם העניקה לעירק אשראי של כמיליארד דולר לשנה לרכישת מוצרי מזון.

מומחים ופרשנים אחדים אמרו שהייתה זאת מלחמה חריגה, שלא היה אפשר לחזות מראש אותה ואת מהלכיה על-פי המלחמות הקודמות ושאי-אפשר לחזות על-פיה את מהלכי המלחמות בעתיד. אינני מסכים לקביעה זאת. לדעתי, הייתה מלחמת המפרץ קרובה מאוד למודל הטהור של "מלחמה נורמלית", שמניעיה הם שׂרידות מקבלי ההחלטות ושימור מלאי אנרגיות השׂרידות שלהם ושל המערכות הפוליטיות שבראשותם. מלחמה זאת אישרה את אחת המסקנות העיקריות של תורת הביטחון הכללית: "אדם לאדם אויב", ומנקודת-המבט של ראשי המערכות הפוליטיות כל אדם הוא אויב פוטנציאלי; ראש מדינה אחרת הוא ודאי אויב, ויהיו יחסי המדינות אשר יהיו. כדי שאוכל לבסס את תורת הביטחון הכללית ואת עקרון השרידות על-פי מלחמת המפרץ – וזאת כוונתי – עלי להוכיח שסיבותיה העיקריות של המלחמה היו התרחשויות פנימיות בשתי המדינות היריבות ושהאיומים העיקריים על המערכות הפוליטיות שלהן היו פנימיים, ועלי להפריך את הטענה שהמלחמה פרצה מפני שעירק פגעה באמנת או״ם, לא צייתה להחלטות מועצת הביטחון וביטלה את קיומה של אמירות כוויית. מנהיגי ארצות-הברית ייחסו חשיבות שולית בלבד לקיומה או אי-קיומה של כוויית, אבל פלישת עירק לכוויית הייתה ההזדמנות שלהם לפרוק את האנרגיות האלימות של המערכות הפוליטיות ולהשיג יעדים חיוניים.

סדאם חוסיין, מחולל המשבר, היה יכול למנוע את המלחמה לפני שפרצה, ולהביא להפסקת-אש מייד אחרי שפרצה, כפי שעשה בסופה. המלחמה פגעה באינטרס השרידות שלו, צמצמה את אנרגיות השרידות שעמדו לרשותו ואיימה על שרידותו הפיסית, הפוליטית והפסיכולוגית. היה אפשר להעריך מראש שאלה יהיו תוצאות המלחמה, ולכאורה היה ניגוד בין מעשי סדאם חוסיין לבין אינטרס השרידות שלו, אבל רק לכאורה. הוא פעל כפי שפעל מפני שהעריך שארצות-הברית לא תילחם בו בגלל כוויית. שבוע לפני שפרץ המשבר קיבל אישור להערכתו זו מהשגרירה האמריקנית אפריל גילספי. השגרירה, הממונים עליה וגדודי יועציהם ומומחיהם, שהתאמו את הערכותיהם לפרדיגמה² ביטחונית פרימיטיבית ומיתולוגית, לא הבינו ולא יכלו להבין את אינטרס השרידות שלסדאם חוסיין ואת אינטרס השרידות של בוש. הנשיא העירקי והשגרירה האמריקנית נפגשו בסוף יולי 1990, והייתה זאת פגישה מיוחדת במינה. בדרך-כלל סירב סדאם להיפגש עם שגרירים, ומאז שנת 1984 נפגש רק פעם אחת עם שגריר ברית-המועצות. ב-17 ביולי 1990 איים סדאם לנקוט אמצעים נגד כוויית. ארצות-הברית פרסמה הודעה בגנות האיום הזה והפגינה תרגילים צבאיים, בשיתוף עם ברית האמירויות במפרץ הפרסי, ואז נפגש סדאם עם גילספי. עירק פרסמה את פרטי השיחה, ומשרד החוץ האמריקני לא הכחיש אותם. גילספי אמרה לסדאם: הממשל האמריקני אינו נוקט עמדה כלפי מחלוקות טריטוריאליות בין-ערביות. ארצות-הברית אינה נוקטת עמדה בסכסוך הגבול בין עירק לכוויית, אבל מדאיגים אותה ריכוזי הכוחות העירקיים בקרבת הגבול הכווייתי. גילספי גם שיבחה את מאמציו של סדאם לשקם את עירק אחרי המלחמה עם אירן, ואמרה לו שהנשיא בוש מעוניין בקשרים טובים עם עירק. בעדותה בפני ועדת החוץ של הסנט, במרס 1991, אמרה גילספי: "מקבלי ההחלטות האמריקנים שגו. הם לא הבינו שעירק עומדת לפלוש לכוויית. אילו איימתי על סדאם שחצי מיליון חיילים אמריקנים יגנו על כוויית אם יפלוש אליה, היו הממונים עלי מפטרים אותי. אומנם המלחמה אולי הייתה נמנעת אילו איימתי עליו, אבל אף אחד אינו יכול להוכיח זאת". כלומר, לא רק סדאם חוסיין אלא גם משרד החוץ האמריקני לא היה יכול לנחש מה יעשה הנשיא בוש. גם רוב המומחים בכל העולם לא היו בטוחים שבוש ייצא למלחמה. השגרירה גילספי סיפרה כי הטון של סדאם בשיחה היה פייסני, ושהיא סברה כי הוא הבין את המסר ומעתה יחפש פתרון בדרכי-שלום לסכסוך שלו עם כוויית. המומחים האמריקנים העריכו שמדינות ערב לא תתמוכנה במלחמת ארצות-הברית נגד עירק. אמריקה ביססה את מדיניותה על ההנחה שאפשר לחנך את סדאם להתנהג כילד טוב, ושכדאי להעניק לו פרסים על התנהגות כזאת. המאורעות הוכיחו שהייתה זו הנחה שגויה. (גם המומחים הישראלים טעו בגדול ביחס לאישיותו של נשיא מצרים אנואר סאדאת וזה היה גורם מרכזי במחדל של מלחמת יום הכיפורים). סביר להניח שהממשל האמריקני טעה וטועה גם בעניינים אחרים שתלויים בהם ביטחונה של ארה״ב, של מדינות אחרות וביטחון העולם. עיתונאים כתבו שפגישת סדאם–גילספי וספיחיה היו "סדרת טעויות ואי-הבנות, שהיה אפשר לכנותה קומדיה של טעויות לולא הייתה טראגית כל-כך". כותב שורות אלה סבור שהפגישה ותוצאותיה הן דגם המייצג את ליקויי התקשורת בציביליזציה הצבאית של עשרת אלפי השנים האחרונות. לדעתו, אילו נחשפו כל העובדות הקשורות במלחמות הקודמות, היה מתגלה שקדמו להן ליקויי תקשורת מן הסוג הזה; אבל העובדות לא נחשפו, וההיסטוריונים והעיתונאים כתבו ועדיין כותבים על-פי מודלים מיתולוגיים.

מדוע פרצה מלחמת המפרץ הראשונה
• אמונה של פוליטיקאים וראשי מדינות, בניגוד לציבור הרחב, שאיומים ואויבים פנימיים מסוכנים יותר מאיומים ואויבים חיצוניים
• אופיה הדמוגרפי-לאומי של עירק
• אלימות צבאית מתמדת נגד גורמים פנימיים
• ההבדל בין תרבות היהודים לתרבות עובייד שהתפתחה במסופוטמיה מסוף האלף השישי עד סוף האלף הרביעי לפני הספירה
• אכזריות קיצונית במלחמות בכלל ובמלחמות המוסלמים בפרט
• המצביא המוסלמי הגדול ח'אלד איבּן אל-וואליד
• מודל "נחל הדם"
• אינטלקטואליזציה מתמדת של הנסיבות המתחדשות