בסוף הקיץ כל המדינה ב"הישרדות". כבשן בחוץ. האדמה מצמיחה רק קוצים. העצים מרוחים בפלומה דקה של אבק. האויר מחוספס, גרגרי ודביק, מחניק ושורף בגרון. לאדמה יש ריח חמצמץ של זיעה כמו של דגים מקולקלים. האויר לא זז וגם הזמן לא. מישהו עצר את השעונים ומביט עלינו מלמעלה, משועשע. אנחנו שרועים על הקרקע, חצי מעולפים, מתפללים שכול זה ייגמר. אוגוסט בחוץ.
מפנטזים על מים שאינם. גרוננו ניחר, עינינו שורפות. כל בריכת חמצון היא אגם, כל זרזיף מים הוא נחל. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהנחלים בה לא זורמים מהיבשה אל הים ואפילו לא מהים ליבשה. המים עומדים, סתם עומדים עד שמתייבשים ונעלמים. כבר אין מה לעשות עם הילדים, אי-אפשר לנסוע בארץ כי הכל פקוק, אי-אפשר לטוס לחו"ל כי לא מרשים. כדי לצאת מהבית צריך להירשם מראש באפליקציה ואין תורים פנויים. בכל פינה מתחבא שוטר או עומד פקח עם פנקס ועט. הרגליים לא רוצות לזוז וגם אין לאן.
אוגוסט. בחוץ יש ריח של שנאת אחים ואין שקט. רק זמזום, רחש רקע קבוע, מלמול של חוסר שביעות רצון שמכסה על הכול. נהגים חותכים אותך בלי חשבון, עם מבט של רצח בעיניים . האור בעיניים חזק מדי ומסנוור. בכול מקום עיניים מסתכלות עליך. עיניים בוחנות, סקרניות. עיניים רעות שמחפשות אצלך פגמים, רק ממתינות שתמעד. וגם אוזניים לכותל, כל דבר שתגיד ישמש נגדך ואם לא עוקבים אחריך זה לא אומר שלא מנטרים אותך. אוגוסט בחוץ.
הציפורים נעשו תוקפניות, רבות על כל מקום פנוי על חוטי החשמל, נלחמות על קצת צל. יש להן מבט מיואש בעיניים . גם לחרקים. חם להם מדי באדמה והם יצאו להתאוורר. כאילו מישהו פתח עבורם את שערי האדמה והוציא אותם לחופשי. נחילים בכול מקום. ענן שחור שמכסה את הארץ, עוטפים אותך, הולכים עליך, שותים את דמך . והעור שלך מגרד ועקוץ, מתקלף, מדמם ונקרש.
יש פחד באוויר, פחד אלוהים, חרדת קורונה, פחד מאנרכיה ומקדחת הנילוס. כל אדם הוא איום וכול יתוש הוא סכנה. השאלה היא כבר לא אם נחלה אלא במה ומתי? לא אם ניפול אלא אם יהיה מי שירים אותנו?
אתה נדבק למזגן, שפולט גז דחוס ושואף לריאות אויר מחניק שמעורבב עם גז מזגנים. אויר לא נעים, מהונדס, אויר שמספיק כדי להישאר בחיים אבל לא בשביל לחיות. אתה פותח חלון, והחדר הופך לסאונה רטובה, הגוף המיוזע מחליק מהמיטה אל הריצפה. הריצפה לוהטת כמו תנור ואדים רעילים וחמים בוקעים מהקירות. אתה רוצה לברוח לים אבל גם הים השתגע. גלים מטורפים שלפעמים מקיאים אותך לחוף ולפעמים סוחבים אותך ללב ים. על החוף שברי בקבוקים וערמות של אשפה. מזל שהמדוזות נחנקו מכלי הפלסטיק שצפים במים וברחו מהארץ. אם החיים הם כמו שחיה בים סוער, אתה אומר לעצמך, לפחות לדתיים יש מציל אבל מה איתנו?
אתה בדרך לים. תקוע בפקק באמצע רמת גן. עיר של יהלומים, זונות ויראת שמיים. עיר שלא יודעת להצטלם, שלא נצבעת בצבעי מים, עיר עם הרבה שחור וכמעט בלי לבן. התנועה לא זורמת, האויר עומד, האנשים לא מחייכים. הגעת סוף-סוף, ערב בתל אביב, שמש כתומה-אדומה חוצה את העננים וגולשת אל תוך המים, טובלת במים חמימים, נבלעת בין הגלים. צובעת את האופק באלף גוונים מרהיבים. רוח נעימה נושבת מהים אל החוף מצננת את גופך המיוזע. אוגוסט. עוד מעט נגמר.