מסורת של אכזריות צבאית קיצונית

אחרי שנשיא עירק שסדאם חוסיין הוביל להשתלטות צבאו על כוויית באוגוסט 1990 וסיפח אותה לארצו, ואחרי שנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב הקים קואליציה של מדינות בחסות האם והציב אולטימטום לנשיא עירק להסתלק מכיוון, ניצבו בפני סדאם שתי חלופות שליליות מבחינתו: לסגת מכוויית, להחזיר אליה את ממשלתה הקודמת ולסכן את שרידותו בתוך ארצו (כפי שיובהר להלן), או להחזיק בכוויית: להתעמת עם האיום החיצוני העלול לחסלו. מדוע בחר בחלופה השנייה?- כנראה מפני ; שלא היה משוכנע, שארצות-הברית אומנם תצא למלחמה נגדו, ומפני שקיווה/האמין שאם תפרוץ מלחמה יהיו תוצאותיה דומות לאלה של המלחמה בווייטנאם. הוא בחר להסתכן בעימות צבאי עם הקואליציה ולהקריב רבים מחייליו ובלבד שלא יהיה עליו להתעמת עם איומים פנימיים. התנהגות זו מאשרת את טענתי התיאורטית: לדעת מקבלי ההחלטות, ולא רק לדעתם, איומים ואויבים פנימיים מסוכנים יותר מאיומים ואויבים חיצוניים. משבר כוויית היה האחרון בצעדים שעשה סדאם כדי להבטיח את שרידותו כשליט טוטליטרי בארצו. עירק הייתה לישות מדינית ריבונית אחרי חיסול האימפריה העות׳מנית, בסוף מלחמת-העולם הראשונה, ואחרי שהומלך עליה פייצל הראשון, בן חוסיין, באוגוסט1921. שלושה גלילות מזרחיים של האימפריה העות׳מנית נכללו בה, והן לא היו מקשה אחת. לא תביעת תושבים למדינה משלהם הייתה הגורם להקמת עירק, אלא אינטרסים של האימפריה הבריטית. באישורו של חבר הלאומים הבטיחו חיילים בריטים את שלטונו של פייצל. ההתנגדות לנוכחות הבריטים ולבית המלוכה השתלבה בתסיסה החברתית הפנים-עירקית. ב-1924 הוכרזה עירק כמלוכה חוקתית ריבונית, עם סייגים מסוימים. פייצל הראשון לא היה עירקי אלא סוני, בן חצי האי ערב, והבריטים המליכו אותו על המדינה החדשה. עירק מורכבת מעדות דתיות ולאומים, שכל אחד מהם מעוניין לשרוד, ושכלאחד מהם מאיים על האחרים. שלוש הקבוצות העיקריות הן השיעים (הרוב, בדרום), הסונים (המשכילים העשירים, במרכז) והכורדים (הלוחמים בצפון, כעשרים אחוזים מאוכלוסיית המדינה). האיבה בין העדות חזקה יותר מרצון התושבים להמשיך לקיים את עירק במתכונתה הנוכחית. בספרו "רפובליקת הפחד" כתב סמיר אל-חליל שלאומיות, בתודעת אחדות ביחידה טריטוריאלית, אינה קיימת בעירק. המזרחן מייקל הדסון כתב שהישות הפוליטית העירקית היא אחת המפוצלות ביותר בעולם הערבי, אם לא בעולם השלישי כולו, ואפילו בתוך הנהגת מפלגת הבעת׳ ששלטה לא זהות לאומית מגובשת.¹ המערכת הפוליטית העירקית הטילה אפוא על הזרוע האלימה שלה – מערכת הביטחון – את תפקיד חיסול האיומים הפנימיים. אלימות צבאית מתמדת נגד גורמים פנימיים היא תנאי הכרחי לקיומה של עירק, שההיסטוריה שלה מציגה רודניות, של מנהיגים מגלומנים וצייתנות של הנשלטים, המסוגלים לספוג כל מעשה עוול.

בטריטוריה, שבה משתרעת כיום עירק (בעיקר בדרום ובמרכז), החלה הציוויליזציה העכשווית, זו שכותב שורות אלה מכנה אותה "צבאית", לפני כעשרת אלפים שנה. כאן התקיימו אימפריות צבאיות מן האכזריות ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית (שומר, אשור ובבל). הציוויליזציה הצבאית התפתחה כאשר זנחו בני-האדם את מתכונת-החיים של ציד ולקט בחבורות הטבעיות קטנות ועברו לחקלאות וליצור מזון. בתקופת המעבר, שנמשכה אלפי שנים, ייצרו בני-אדם אנרגיית שרידות יותר משהיו זקוקים לה, וצברו מלאים הודות לייעול הייצור וניצול העבדים. המלאים אפשרו להם לקיים מערכות-ביטחון כדי למנוע את פירוק המערכות הפוליטיות מבפנים, ללכוד עבדים ולא להניח להם למרוד ולהשתחרר, וכדי להגן על המלאים מפני בוזזים, שנמשכו אל העושר המצטבר. אנחנו מניחים שהמסגרות החקלאיות הראשונות, של יישובי קבע או של נודדים שהחזיקו בבעלי-חיים מבויתים, הקימו את מערכות הביטחון הראשונות בתולדות האדם כדי שחבריה לא יתפתו לפרק אותן ולהשתלט על המלאים, וגם כדי לשמור על המלאים מפני הציידים, שנהגו לגזול את רכוש החקלאים, אשר היו נחותים מהם בשדות הקרב. כדי להתגונן מפני הציידים הקימו החקלאים חבורות של לוחמים מקצועיים, ואלה נזקקו לאימונים. כמה חבורות התאגדו ליחידות גדולות (מסות צבאיות). החקלאים גם שכרו ציידים כלוחמים. אלה השתלבו בחברות החקלאיות והשתלטו על כמה מהן. בתקופות מאוחרות גייסו מדינות ואימפריות מפותחות את אויביהן לצבא של שכירים. תחילת התהליך הזה הייתה, ככל הידוע, בעמק הפרת והחידקל, שאכלס יישובי קבע בתקופה הכלקוליתית, לפני כששת אלפים שנה (תל אל עובייד).² שם קמו ערים, איגודי ערים ואימפריות, ושם אורגנו צבאות כדי להגן על העושר ולהרחיב את הטריטוריות. הכובש הגדול הראשון היה לוגלזגיסי מלך אומה, "אדון הארץ", שחי במאה העשרים וחמש לפני הספירה, והגיע במסעות-הכיבושים שלו עד המפרץ הפרסי במזרח והים התיכון במערב. הוא הובס במלחמה נגד סרגון מלך אכד.

אשורנציראפל השני, ששלט באימפריה האשורית המאוחדת, במאה התשיעית לפני הספירה, החריב את מדינות הארמים, רצח את תושביהן בעינויים חתך את אפם ואת אזניהם וניקר את עיניהם. ממלכתו השתרעה עד הים התיכון. על המערכה בארץ זמוא (אזור כורדיסטן העירקית היום) כתבו הסופרים שליוו אותו: "פסגת ההר התנשאה כחוד פגיון הברזל. ואין עוף שמים שיעוף אליו. כקן נשרים מעוזם בהר. לשם אף אחד מאבותיי המלכים לא חדר. שלושה ימים חיפש הלוחם שלי בהר. הוא טיפס ברגל, הכריע את ההר, הרס את קינם, פיזר את המונם. 200 מלוחמיהם חתכתי בחרבי, שללם הכבד נשאתי כעדר כבשים. בדמם צבעתי את ההר באדום כצבוע צמר; בשאריתם השחרתי את הגאיות. עריהם הרסתי, השמתי, שרפתי באש". ³ כיבושים, הגליות, טבח ואכזריות של מקבלי-ההחלטות כלפי נתיניהם היו סימני-ההיכר של הממלכות האלה. לפי סיפורי החומש, בבל היא ערש האנושות. שם בנו בני-האדם עיר ומגדל שראשו בשמים (מעבר לתרבות העירונית) כדי למנוע את פיזורם בעולם. באור-כשדים (תל אל-עובייד) נולד אברהם, אבי היהודים והערבים ואבי הדתות המונותיאיסטיות הגדולות. את הגירתו מערבה, לארץ-ישראל, אפשר לפרש כניסיון להינתק מהתרבות הצבאית של העיר. אפשר גם לטעון שזה אחד ההבדלים בין תושבי עירק ובין העם היהודי: היהודים אינם צייתנים, מנהיגיהם אינם רודנים ואין הם שואפים להקים אימפריות צבאיות (ודאי, היו ויש יוצאים מן הכלל, המלמדים על הכלל). מעניין להשוות את יחסן של המעצמות האזוריות (הצפון-מזרחית והדרומית בימים ההם ובזמן הזה), אל היהודים, על-פי התנ״ך. אברהם וצאצאיו קשרו קשרים עם מצרים, ומצאו בה מקלט בשנות בצורת ורעב. במצרים התפתחה התרבות היהודית. נבוכדנאצר (השני) מלך בבל שדד ושרף את בית-המקדש הראשון, החריב את ירושלים והגלה את רוב היהודים מזרחה (במאה השישית לפני הספירה). בימינו מצרים היא המדינה הערבית הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל, ועירק היא המדינה הערבית היחידה הנמצאת, מאז 1948, במצב מלחמה פעיל, מבחינה משפטית, עם ישראל. בימי מלחמת המפרץ ראשונה שיגרה עירק טילי "סקאד" לערי ישראל, אף כי צה״ל לא היה מעורב פעולות האיבה נגדה.

האימפריה האשורית והאימפריה הבבלית הסתאבו בגלל "הווירוס הצבאי" – אי-קיו תחקירי אמת ואי הפקת לקחים – שסיאב את רוב האימפריות בהיסטוריה ובמידה מסוימת גם את מדינת ישראל אחרי מלחמת ששת הימים. אשור חרבה בסוף המאה השביעית לפני הספירה, ואחרי שבעים וחמש שנים השתלט על בבל, ללא מלחמה, כורש מלך פרס. מאז עברה הטריטוריה הזאת מיד ליד, מכובש לכובש: אלכסנדר הגדול, הסלוקים, הפרתים, פרס הססנית. הח׳ליף הראשון, אבו בכר, יצא למלחמה על עירק אחרי מות מוחמד. סמוך לנהר הפרת, במשולש אובולה-חירה-וולג׳ה (בין אמירות כוויית לעיר בצרה), התחולל הקרב הראשון בין שלושת אלפי חייליו המוסלמים של המצביא חאלד איבן אל-ואליד,⁴ שלא קיבלו אימון של צבא סדיר, ובין הצבא הפרסי-ערבי הגדול והמקצועי מאוד. זה היה בשנת 633 בחודש אפריל. חיילי חאלד איבן אל-ואליד הביסו את הפרסים וערפו את ראשיהם של אלפי השבויים. אירוע זה, המכונה "קרב נחל הדם", היה אחד הקרבות החשובים בתולדות הערבים-המוסלמים, וסביר להניח שסדאם חוסיין זכר אותו כשהכריז, לפני שפרצה מלחמת המפרץ, כי אלפי ארונות-מתים יישלחו לארצות-הברית. בדצמבר 633 תקף צבא מוסלמי שבטים של ערבים נוצרים ועובדי-אש בעין אל-תמר (כיום שיתיתה) שבעירק, התגבר על חיל המצב הפרסי וטבח את כל השבויים ואת מנהיגי השבטים. הלם הטבח סייע למוסלמים לנצח את אויביהם.⁵

הצמדות למודל "קרב נחל הדם" היה אחד הגורמים שאפשרו למוסלמים לכבוש להקים אימפריה, אך גם לקריסתם. הם לא הבינו כפי שרוב בני האדם אינם מבינים, ובכלל זה גם הישראלים היושבים בציון, ש"הכל זורם" (הרקליטוס) ולכן הנסיבות משתנות ויש לשנות את המודלים על-ידי אינטלקטואליזציה מתמדת של הנסיבות המתחדשות. השרידות חייבת להיות דינמית בעוד שהחשיבה האנושית הטבעית היא סטטית. _________________

בשבוע הבא: אילן יוחסין של מלחמות אכזריות בעירק
• מצב מלחמה בין ישראל לעירק מתקיים עד היום
• עירק היא מדינה צבאית
• שילוב של רצחנות צבאית ואמצעי לחימה מתקדמים
• שלטון אנשי הצבא כנורמה.

1. מיכל ניידיץ׳, ״לחלק את עירק״, 1991. 2. תל אל-עובייד, אתר הנמצא מערבית לאור. התל גם נתן את שמו לתרבות הקרויה תרבות עובייד. תרבות זו שייכת לתקופת ההתיישבות הטרום שושלתית בדרום מסופוטמיה שהתקיימה על המישור של אדמות הסחף (נקרא סחף אלוביאלי) שנוצרו מסחף הנהרות הפרת והחידקל. (ויקיפדיה) 3. ויקיפדיה. 4. ח'אלד איבן אל-וליד (בערבית: خالد بن الوليد,) מכונה גם: סיף אללה אלמסלול - (חרבו השלופה של אללה); נולד בשנת 584 במכה, מת ב-642 בחומס היה מצביא מוסלמי ערבי ואחד מבני לוויתו של הנביא מוחמד. הוא נחשב לאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה, לא הובס מעולם, ומילא תפקיד מפתח בשלבים הראשונים של הקמת האימפריה המוסלמית. (ויקיפדיה). 5. 1963,Arab Conquests Glubb, The Great).