מוחמד גדל בבית דודו. אביו מת לפני לידתו, אמו מתה כשהיה בן שש ואחרי שנתיים מת סבו. בגיל צעיר הצטרף לשיירות סוחרים, ואחר-כך היה סוכן של אלמנה אמידה (ח'דיג'ה). כשהיה בן עשרים וחמש נשא אותה לאשה. היא הייתה בת ארבעים. נישואיו פתרו את בעיותיו הכלכליות, אבל לא עלה בידו להשתלב בחברת עשירי מֶכּה. בגיל ארבעים החל להתנבא ולהטיף. הוא גינה את אורח החיים העירוני, את צבירת העושר של הסוחרים הגדולים ואת הפער החברתי, והקים כת מאמינים. חרם הוכרז עליו, סכנה נשקפה לחייו, והוא נאלץ להגר עם חסידיו לעיר מַדינה (יַתְ'רִיבּ), שתושביה קיבלו את תורתו. מוחמד קבע חוקה לעיר זו, שהייתה למדינה המוסלמית הראשונה. כדי לפרנס את מאמיניו שדד שיירות של סוחרים. הפשיטה המוצלחת הראשונה שלו הייתה בימי חג של עלייה-לרגל, שאסורה בו שפיכות דמים. בפשיטה נהרג אדם, ומוחמד הפך את המעשה הזה למלחמת קודש (ג'יהאד). לזכר פשיטה אחרת, שבה הרגו פקודיו אנשים רבים ולקחו שלל רב, קבע מוחמד את צום רמדאן, אחת מחמש מצוות היסוד של האיסלאם. יהודי מדינה היו עשירים מאוד. מוחמד גזל את רכושם, את מקצתם גירש ואת רובם הרג.
אנשי מכה שלחו כוחות גדולים למלחמה נגדו ונגד העיר מדינה. בשדה הקרב הייתה
ידם על העליונה ומוחמד נפצע. אבל המנצחים לא דבקו במשימה. נאמניו של מוחמד, אבו בכּר ועלי, נשאו את מנהיגם הפצוע לפסגת אחד ההרים, והוא נשאר בחיים. הינד, אשת מפקד צבא מכה, אבו סופיאן, מצאה בין ההרוגים המוסלמים את גוויית האיש שהרג את אביה בקרב קודם. היא קצצה את אוזניו ואפו, פתחה בכידון את חזהו ואכלה את כבדו. בעלה, המצביא, שחזר למכה, קרא למוסלמים שהתחבאו בפסגת ההר: "ניפגש בשנה הבאה". מוחמד נשאר בחיים אחרי פציעתו ותבוסתו, וניצחונו אחרי כל אלה נראה למאמיניו כאחת ההוכחות לכך שנבואתו אמת. זה הלקח שנטמע בתרבות הצבאית המוסלמית: תבוסה בקרב, אפילו תבוסה במלחמה, אינה סופית. גם אויב האיסלאם, אבו סופיאן, אמר למוחמד, לפני שחזר למכה: "מלחמה היא כמו דלי הנושא מי באר, פעם למעלה ופעם למטה".
מוחמד ועושי דברו קברו את מתיהם, התפללו, קוננו ונשבעו לנקום. מוחמד אסר על מאמיניו להתאבל על ההרוגים בקרב, וכך הקשיח את התרבות הצבאית המוסלמית ומנע, כמקרים רבים, הרהורי כפירה של האבלים. מוחמד ונאמניו סיפחו אליהם תומכים בשיטות של אלימות ושוד. שנתיים לפני מותו השתלט מוחמד על מכה ללא קרב. רוב שבטי ערב כרתו איתו בריתות, ורבים מהם התאסלמו.
בשלושים השנים שאחרי 632, שנת מותו, כבשו ארבעת הח'ליפים הראשונים ("הישרים") את סוריה, עירק, ארץ-ישראל, ארמניה, פרס ומצרים, ואת מרכז צפון-אפריקה. הם הביסו צבאות גדולים, מאומנים ומצוידים יותר מצבאותיהם, ואסלמו את רוב תושבי הארצות הנכבשות. בתשעים השנים שבאו אחר-כך כבשו הח'ליפים מבית אומיה את כל צפון-אפריקה, את ספרד וחלקים מהמזרח הרחוק. הסיסמה "דין מוחמד בסיף" והצלחות המוסלמים בנו את תרבות האמונה במלחמות.