"לא מאוחר להסדיר פעימה / לא מאוחר לבקש סליחה" ("לא מאוחר" / שחף וולמן )
התקופה היא שלהי חודש אלול, הימים הנוראים בפתח. איש איש וחטאיו מול המקום ומול חברו, ןעונת הסליחות צוברת תאוצה, אינפלציה גואה של אמירות מן השפה אל החוץ. למימד הזמן הזה שוגר שירה החדש של גלי עטרי "לא מאוחר". קולה היפה, הרך והמלטף כמו מעניק למאזין את ההזדמנות להשיל מעליו את מועקת הכובד, וליצוק לתוכו את מנת הנחישות.
"כשהלב אומר להעז יותר / להתמסר לקולות שמדברים בך / יש מי שיקשיב לך". דומה כי עטרי נוטלת את תפקיד הצופה מן הצד, או המבוגר האחראי, ומוליכה אותנו בשבילים בהם נהגנו לפסוע. ממרום ניסיונה ותבונתה היא מודעת ליופי שבהתרפקות על הגעגוע, אך בו בעת היא משכילה להחדיר לנו את התובנה ש"לנסות להתמקד במה שקורה עכשיו".
אתם הלא מכירים אותה. אומנם אחד מלהיטיה נקרא "הכל עומד במקום", אך מדובר בקונטרה אירונית לזרימה הטבעית של מי שהקריירה שלה משתרעת על למעלה מארבעים שנה. אצל עטרי כלום לא עומד במקום. רוחות תזזית של יצירה ושינויים אפיינו את הרפרטואר שלה. מהזכייה המפורסמת באירוויזיון עם "הללויה", דרך המעבר לשירי פופ נעימים וקליטים באייטיז (נכסי צאן ברזל לתרבות הישראלית), האלבום המופתי פרי עטה של המשוררת רחל שפירא "בראשית" (שכל רצועה בו היא מלאכת מחשבת של סטנדרטים מהוקצעים), וכלה בשיתוף הפעולה הפורה והמפתיע שנוצר עם סגיב כהן בשנים האחרונות. כך גם השיר שלפנינו, כשכהן הקפיד להלחין בתועפות של רגש, ובהתאמה למבטה המהורהר של הזמרת.
"כל הקוצים שדבקו בך יבשו מזמן / יש חדשים שיחליפו אותם /קחי ממה שלימדו אותך, זה שיעור יקר".
בנקודת הזמן הקריטית הזאת אנחנו מצויים במפגש המחודש עם עטרי. ישראל שסועה ומדממת מאי פעם, קונפליקטים חבויים צצים מדי יום ומאיימים להעמיק את הקטבים, את הקצוות הבלתי מתפשרים. זהו שיעור יקר כפי שמלמד קולה של עטרי, והוא מגיח במינוריות. בן שופן וסגיב כהן האחראיים על העיבוד וההפקה המוזיקלית לא איפשרו לקולה של עטרי לנסוק לגבהים אסטרונומיים. פרט לזינוק מינימלי בפזמון, עטרי מצוייה בשטח המוכר לה. בתדרים שעל האדמה, מחוברת לקרקע ולהווייה שמסביבה. הצרידות הנעימה שבוקעת מגרונה כמו מעצימה את הד התוקף. "לא מאוחר" הוא מילות נחמה ומשאלה מינוריות בעת החבולה הזאת, כשניתן כמובן לראות בו טקסט פרטי ואינטימי של אישה לחברתה, כמו הייתה יועצת סתרים, אך לא מן הנמנע לקרוא את הנמשל המסתתר בו. שכבות של ספקות, של מפחי נפש, של סערות רוויות ביצרים, ואילו המסקנה המצטיירת היא ש"לא מאוחר להסדיר את הנשימה, לא מאוחר לפתח תקוה".
מוקש פואטי טמנה לנו כותבת השיר, שחף וולמן: "סוף העונה מבשר עייפות זמנית / יש אמונה שאומרת שלא ניסית". צחקתי בהנאה למשמע השורות המדוברות. הלא "סוף העונה" היה אחד מהפזמונים המכוננים של עטרי, אי-שם בתחילת הדרך הארוכה (אופס ... ) שלה. למעשה, הוא המרכיב המגדיר את אישיותה שנצרב בפס הקול המזוהה עימה. לא מן הנמנע כי וולמן שזרה את צמד המילים הנ"ל במין מחווה אוהבת למושא הערצתה. ההתרפקות על שלל הסימנים שהקיץ עבר, על הילדות הגדולות שבוכות כל שנה בסתיו, ומחכות שייפול כוכב. אכן, כל שנה בסתיו אנו בשלהי חודש האלול, הימים הנוראים בפתח, והשנה המאתגרת שגמענו היא אות השכמה לבאות, שעוד לא מאוחר לייצר את התמורה. מוקש פואטי ששבה אותנו במין לפיתה נוסטלגית. ואני? ככה נשביתי, למה לא להודות?