סדאם חוסיין נולד ב-28 באפריל 1937 למשפחת פלאחים סונים, בכפר אל-עוג'ה שליד העיר תִּכְּרִית, על גדות החידקל, במרחק מאה וחמישים קילומטרים מצפון לבגדד. אביו מת לפני לידתו ואִמו, שהצטערה על לידתו, כינתה אותו "פורענות". הוא גדל אצל קרוביו. אחד מהם, דודו אחי אמו, השתתף במרד הקצינים הפּרוֹ-נאצים ב-1941, פוטר מהצבא וישב בכלא, ואחר-כך התפרנס מהוראה. דוד זה היה שאפתן, מושחת ורודף-נשים. בנערותו עבר סדאם לבגדד, ובגיל שמונה-עשרה החל את לימודיו התיכוניים. בהיותו מנהיג טבעי (כמוחמד) ומבוגר מחבריו, הטיל עליהם את מרותו. בשנות החמישים הנהיג כנופיה, היה משוטט בעיר עם מעריציו, חמוש באקדח שנשא איתו תמיד, והיה מעורב בכמה מעשי אלימות ורצח. ב-1956, כשהיה בן תשע-עשרה, היה מעורב בניסיון לרצוח את המלך, ואחרי שנה הצטרף למפלגת הבעת'. ב-1959 השתתף בהתנקשות בחיי הנשיא. הנשיא ניצל, אך הנהג שלו נהרג. סדאם נמלט לסוריה פצוע ברגלו, ונידון למוות שלא בפניו. בסוריה היה מקורב לאידֵיאולוג של המפלגה, מישל עַפְלָק, ובגיל עשרים ואחת היה אישיות ידועה במפלגה. הוא נשלח למצרים, סיים את לימודיו התיכוניים, נעצר באשמת רצח אזרח מצרי ושוחרר בערבותו האישית של הנשיא גמאל עַבְּד אל-נַאצֶר. תוך כדי מסעיו במדינות ערב ליקט סדאם, כמוחמד, רעיונות מפה ומשם ופיתח מהם השקפת-עולם עצמאית. ב-1963 חזר לעירק, אחרי סילוקו של אל-קאסם, התחיל ללמוד משפטים ולא סיים את לימודיו, נשא לאשה את בת-דודו והוליד בן. אחד ממוריו באוניברסיטת בגדד, פרופסור מאחדי ג'לאל אל-קוראיקי (שגורש מעירק והתיישב באיטליה), סיפר לעיתונאי שסדאם היה סטודנט אלים ונקמני. לבחינות היה בא עם אקדח וארבעה שומרי-ראש חמושים. לחבריו היה מעניק מתנות יקרות והם העריצו אותו. הוא היה סטודנט אינטליגנטי מאוד, איש רעים והדור תמיד בלבושו, ושאף להיות גיבור לאומי.

ב-1964 מונה למזכיר המפלגה. אחרי הפיכה צבאית נגד הבעת' נאסר. שנתיים ישב בכלא, קרא בכתבי לנין ומאו טסה טונג, הגיע למסקנה שיש להכפיף את הצבא למרוּת המפלגה ותכנן את דרכו לצמרת המפלגה והשלטון. ב-1966, זמן מה לפני מועד שחרורו, ברח מהכלא. ב-1968 השתתף בתכנון הפיכה. במשטר החדש היה איש מרכזי, לא רשמי. את עשרים ושלוש שנות משטר הבעת' הסוציאליסטי בעירק אפשר לכנות שנות משטר הבעת' הצדאמי או שנות הסוציאליזם הצדאמי. זה סוציאליזם לאומני, אכזרי כלפי פנים ותוקפני כלפי חוץ, עם כמה מאפיינים של הנציו-סוציאליזם הגרמני. בעשרים ושלוש שנים אלה נרצחו בעירק כמאתיים אלף כורדים ועשרים אלף אשורים. ב-1970 הקים סדאם חוסיין מיליציה עממית כפופה למפלגה, משקל-נגד לצבא, כדי להתגונן מפני הפיכות צבאיות. הוא שתל בצבא אלפי קומיסרים והטיל עליהם לאתר הלכי-רוח מרדניים. גם את זרועות המודיעין וביטחון-השדה של הצבא הכפיף למפלגה. ב-16 ביולי 1979 התפטר הנשיא חסן אל-באכּר ולמחרת נטל סדאם חוסיין לעצמו את תפקידי הנשיא, ראש הממשלה, המפקד העליון של הצבא וראש המפלגה. שנתיים לפני שמינה את עצמו לנשיא, ב-1977, כתב סדאם: "אנו מאמינים במדיניות של מתיחות בינלאומית והכנות למלחמה בתקופות שונות של מתיחות. אז מתאחדים הערבים". הוא התכוון לאיחוד הערבים בתוך עירק, ולאיחוד כל העולם הערבי בהנהגתו. בשנת נשיאותו הראשונה אמר לעיתונאי, שמכל מנהיגי העולם הוא מעריץ את שליט רומניה ניקולאי צ׳אושסקו. נשיא סוריה, חאפז אל-אסד, המבין כנראה היטב את יריבו העירקי הדומה לו, אמר לחבר בית-הנבחרים הבריטי רוברט אדלי: "הוא דומה למעשן בשרשרת, המוכרח להדליק סיגריה חדשה לפני שיכבה את זו שבפיו. במקרה שלו מדובר לא בסיגריות אלא במלחמות".

משתים-עשרה שנות נשיאותו הראשונות היו שמונה שנות מלחמה. סדאם חוסיין גרר את ארצו לשתי מלחמות חיצוניות, ובשתיהן נהרגו כשבע מאות אלף חיילים ונפצעו כמיליון וחצי, שנים-עשר אחוזים מאוכלוסיית עירק (שבעה-עשר מיליון נפש). שתי המלחמות הסתיימו בהפסקת-אש לפי בקשתו, ואת יעדיו המוצהרים לא השיג. ארצו חרבה ודולדלה ותושביה מותשים וחבולים. בדרך הקשה למד סדאם, כי מה שהתאים לערבים בימי מוחמד בתחילת המאה השביעית אינו מתאים לעירקים בסוף המאה העשרים. רבים זוכרים מה שאמר לחברי משלחת מטעם אש"ף, שניסתה לתווך בין עירק לאירן ולהציל חיים של ערבים ומוסלמים רבים: "מה זה בשבילי שלושה מיליון הרוגים?" (בדומה לנפוליאון, שאמר לקנצלר האוסטרי מטרניך, תוך כדי נסיגתו מרוסיה, כשהציע לו מטרניך לשים קץ למלחמות: "מה, בעיני אדם כמוני, חיי מיליוני אנשים?"). סדאם הִשליט על עירק את בני-משפחתו הקרובים והרחוקים ואת ידידיו (כמוחמד), פינק את עצמו במותרות ובנה לו ארמונות ומקומות מסתור בארצו ומחוצה לה. בנו הבכור, עודאי, ניהל את חיי הספורט בעירק, היה מעורב במעשי שחיתות וברציחות. גורש מעירק ושהה זמן-מה בירדן, בארמון המלך חוסיין. סדאם חוסיין הכניס לכיסיו כעשרה מיליארד דולר (ואולי הרבה יותר) מהכנסות הנפט של מדינתו, והקים אימפריה כלכלית עולמית בז׳נבה, כמו פרדיננד מַרכּוֹס מהפיליפינים וז׳אן-קלוד דובלייה מהאיטי. חלק מהסיפור הזה חשף, אחרי מלחמת המפרץ, ג'ול קרול, נשיא חברת החקירות הבינלאומית "קדול אסוסיאיישן", שכינויה הוא "הסי.אי.אי. של וולסטריט". הכסף הרב סייע לסדאם לבנות את תדמיתו ולהרחיב את השפעתו בעולם הערבי, וגם למנוע ביקורת כלפיו. לדברי סגן העורך של העיתון "אל גומהוריה" הקהירי, לא הותר לעיתונאים לגעת בתדמיתו של סדאם, לא רק מפני שהוא ראש מדינה, אלא גם מפני שהוא שילם לכל העיתונאים: לבכירים נתן מכוניות "מרצדס" מפוארות, ולפּחות בכירים מכוניות "טויוטה". פקידים בכירים בכל מדינות ערב קיבלו ממנו שוחד.

סדאם הפך את המיליציה המפלגתית הנאמנה, לצבא החזק ביותר בעירק, "משמר הרפובליקה". הנשק של צבא זה היה משוכלל הרבה יותר מזה של הצבא העירקי ורמת אימוניו הייתה הרבה יותר גבוהה. משימתו: הגנה על שרידותו האישית של סדאם ועל שרידות משטרו, קודם-כול מפני צבא המדינה (בדומה ל״גווארדיה" של נפוליאון, למשטרה החשאית בברית-המועצות, ל״שטאזי" בגרמניה המזרחית ול״סֶקוּריטאטֶה" ברומניה, ומשמרות המהפכה האיסלאמית באירן). הוא מילא את המשימה הזאת גם אחרי תבוסת עירק, ודיכא את המרד השיעי והמרד הכורדי. זה הישג של סדאם, שלא היה איש-צבא מימיו, אף שכיבד את עצמו בדרגות צבאיות גבוהות: בתחילת שנות השבעים העלה את עצמו לדרגת לויטנאנט-גנרל, ואחרי שתפס את הנשיאות מינה את עצמו לפילדמרשל. אחרי שהגיע לצמרת השלטון, וגם בימי נשיאותו, המשיך סדאם לרצוח אנשים במו-ידיו וגם באמצעות נאמניו, שאחדים מהם נרצחו אחרי שמילאו את המשימה הזאת. בן-דודו, שהיה שר ההגנה בימי המלחמה נגד אירן וזכה לפופולריות בשל הצלחתו בתפקידו, נהרג בתאונת מסוק, ורבים טוענים שסדאם חיסל אותו. סדאם חוסיין היה מנהיג טבעי ברברי, בעל דמיון יוצר, קשוח, אכזרי, ערמומי, פרגמטי, טרוריסט, פרימיטיבי ומגלומן. אילו היה מתגייס לצבא בשנות החמישים, ספק אם היה מתקדם בדרגות הפיקוד. סביר להניח שמישהו ממפקדיו היה כולא אותו בבית-סוהר או מסלק אותו מהשירות. הוא אינו מקבל מרות, אינו איש של "ראש קטן" ולא מתאים לו לתפוס מקום בשרשרת הפיקוד; הוא טיפס לראש הפירמידה. לא לו נועדו המערכת הצבאית והמשמעת. נסיבות חייו ואופיוֹ הובילו אותו לזרוע הטרוריסטית של המפלגה, ובה נתן ביטוי למעשיותו הרצחנית, לקשיחותו ולערמומיותו. המפלגה הייתה האמצעי שלו, והוא העמיד פנים כאילו היא מטרתו. מנהיגי המפלגה, שניצלו אותו כדי להיפטר מיריבים פוליטיים, לא הבינו שהם מחממים נחש בחיקם ולא נזהרו מפניו. הם ראו בו רק רוצח (למען האידיאולוגיה ואולי גם למען סיפוק תאוותיו ושיכוך תסכוליו), קבלן רצח המשרת את אדוניו בנאמנות ומסתפק בתשלום הגבוה, ולא שיערו שבבוא היום יהיה עליהם לפנות לו את הדרך ואף להסתלק מן העולם לשם כך.

שליטי ברית-המועצות טיפחו אותו כבעל-ברית נאמן, עד עידן גורבּצ'וב. בדומה לסטאלין, שלט סדאם במנגנון המפלגה, הפעיל בני-אדם בסגנון בולשביסטי, השתמש במפלגה לקידום מטרותיו והסיר כל מכשול מדרכו באמצעות הטרור הפנימי. האימרה של לואי הארבעה-עשר, "המדינה זה אני", מתאימה לסדאם חוסיין. כדי לקיים את שליטתו הוא מוכן לשלם כל מחיר, אבל הוא שואף להיות מנהיג לא רק של עירק אלא של כל הערבים, של כל המוסלמים, של כל העולם השלישי. אחרי שכבש את כוויית, הציעו לו מנהיגי דת לקבל את כתר הח'ליפוּת. הייתה לו אמבּיציה להיות גיבור העניים, לחלק מחדש את העושר בעולם ולתת למאמיניו נתחים גדולים ממנו. טריטוריית השרידות שלו היא העולם ואויביו הם כל בני-האדם. אין ערך לחיי האנשים המאיימים עליו. כלומר, אין ערך לחיי אנשים. המטרה מצדיקה את השימוש בכל אמצעי הלחימה, לרבות נשק כימי וביולוגי. הרס הכור הגרעיני שלו ב-1981 היה מבחינתו פשע בלתי-נסלח של ישראל, וזה אחד מצידוקי שילוח טילי ה"סקאד" לעריהּ. סדאם חוסיין הימר על כל הקופה, הִתווה לעצמו מטרות חסרות סיכוי וניסה להשיגן. הוא נקלע למצבים בלתי-אפשריים. הביא בחשבון לא את אילוצי המציאות, אלא את המפה הפנימית שלו שנראתה לו מציאותית. הצלחותיו וכישרון השרידות שלו – גם במלחמת המפרץ הראשונה – עודדו אותו להמשיך בדרכו. לכישלונו במציאות הייתה משמעות שולית בעיניו. הוא דִימה אותו לַכישלונות של גמאל עבּד אל-נאצר במלחמתו נגד תימן ובמלחמת ששת הימים, שלא השפיעו על מעמדו במצרים ובעולם הערבי. סדאם היה ראש המדינה, מפקד הצבא וגם איש הדת הבכיר, אף כי זמן רב היה חילוני וסוציאליסט מוצהר.

המזרחן פרופ׳ פואד עג'מי, לבנוני שיעי מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארצות- הברית, כתב אחרי מלחמת המפרץ הראשונה ב"יו-אס ניוז אנד וורלד ריפורט", שסדאם חוסיין מצטייר בעיני ההמון הערבי כ"נאצר עם שיניים". הוא השליט המוסלמי השלישי במזרח התיכון (אחרי עבּד אל-נאצר והאייתולה ח'ומייני) שניסה לעצב את המזרח התיכון בצלמו כדמותו, בתרבות המסובכת בהזיות קטלניות של עוצמה, המושפעת מאגדות מהתרברבויותיו של "איש חזק", של עריץ וקניבל פוליטי, והיו קונים למרכולתו. סדאם חוסיין כבש את כוויית וסיפח אותה, כדי למלא את קופתה המדולדלת של עירק אחרי שמונה שנות המלחמה נגד אירן, להעסיק את אנשי צבאו, שהיו עלולים לסכן את משטרו אילו נשארו ללא תעסוקה, ללכד את עמו ולחזק את מעמדו. סביר להניח, שאילו נשארה כוויית בידו ודאי היה מנסה להשתלט על נסיכויות המפרץ ועל ערב הסעודית, להקים אימפריית נפט, לספח אליה את מדינות ערב ולהחזיק את העולם המערבי בגרון. הוא רצה להחזיר את גלגל ההיסטוריה למרחק של אלף מאתיים וארבעים שנה, אל ניצחון העבּאסים על האוּמַיִים בקרב על נהר הזַאבּ, ולעמוד בראש אימפריה מוסלמית, שמרכזה יהיה בגדד (אחרי הקרב על נהר הזאב עלה לכס הח'ליפות האימאם אבו אל-עבּאס אל-סַּפַאח, והִשליט את שושלת העבאסים על האימפריה המוסלמית. מרכז הח'ליפות עבר מסוריה לעירק, שבגדד נקבעה כבירתה).

סדאם חוסיין הניח שארצות-הברית והמערב לא יסלקו אותו מכוויית. הוא הסתמך על שיחתו עם השגרירה האמריקנית, וגם סבר שמלחמת וייטנאם חיסלה את יצר המלחמה של האמריקנים וחיזקה מאוד את מרד בשר-התותחים בארצות-הברית, ושנשיא אמריקני לא יעז לגרור את בני עמו למלחמה גדולה. הוא האמין שעָקֵב אכילס של החברה המערבית הוא אי-הנכונות להסתכן במלחמות ובעימותים אלימים. פולחן הקרבת הבנים הגיע במערב לסוף דרכו ובעירק לשיאו; למנהיג של מקריבי-בנים נראה, שמי שאינו רוצה להקריב את בניו אינו יכול להתמודד איתו זמן רב בשדה הקרב. סדאם סבר, שמערכת קבלת ההחלטות האמריקנית, הרציונלית באופיה, תאתר את הפגם הזה ולא תפתח במלחמה. לא בלי היגיון הניח, שצבא הקואליציה רוכז בסעודיה לא כדי לתקוף את צבאו, בכוויית או בעירק, אלא כדי למנוע התקפה שלו על סעודיה. הוא אפילו האמין, שצבאו ינחיל תבוסות כואבות לאמריקנים ולבעלי-בריתם, שאם תפרוץ מלחמה הוא יפיל חללים רבים ויכריח את הנשיא ג'ורג' בוש האב להגיע איתו לפשרה, ואז יכירו בו כל הערבים והמוסלמים כמנהיג שגבר על העולם הנוצרי-מערבי ועל הערבים הבוגדים ולא הניח להם לִכְפּות עליו את רצונם. הרי צבאו גדול פי שלושה מצבאות הקואליציה, מנוסה יותר מהם ומצויד באמצעי-לחימה מודרניים. מערכת השיקולים הזאת הייתה הגיונית, על-פי המידע שעמד לרשותו של סדאם ועל-פי הבנתו את הוויית הצבא והמלחמה. חלק מההיגיון הזה לא הופרך גם אחרי שהובס. סדאם ומשטרו אכן שרדו אחרי המלחמה. לעומת זאת, לא התגשמו רוב הערכותיו ותחזיותיו. עירק המובסת, והוא עצמו, הגיעו אל גבול השרידות. ___________ בשבוע הבא: יעילות כיבוש כוויית על-ידי עירק; גיבוש הקואליציה נגד עירק; סדאם חוסיין איתר את נקודת התורפה המערבית; ישו – נביא מרד בשר התותחים; מה בין ישעיהו לישו; אחרית הימי כבר כאן; אהבה במקום נקמה; מלחמות דת; "מות האלוהים"; ישו והפגנות בלפור.