שבעה חודשים של תוהו פוקד את המדינה. מרבית האזרחים רואים את המדינה מתקרבת לתהום שאל תוכה היא תיפול, אך אין מי שיעצור את הטריף הזה. נדמה שהאזרחים הרימו את הידיים ומותירים בידי אלה היושבים ליד הגה השלטון לעשות ככל העולה על רוחם. והם, המנהיגים, אם אפשר לקרוא להם כך, בלתי אחראיים לחוסר המעש שלהם כי הם יודעים שממילא שום דבר לא יקרה להם. הם מסודרים. זו הקרקע הפורייה ביותר לעליית הדיקטטורה, הרודנות השפלה. ואנו כבר במסלול הזה מזמן אך הקורונה נפלה לידי מחרחרי הדמוקרטיה ואויביה כפרי בשל. תפוח זהב!
בספרו "על הרודות", כותב טימותי שניידר, את הדברים הבאים: "כאשר הקימו רפובליקה דמוקרטית שביסודה החוק ומיסדו מערכת של בקרות ואיזונים, ביקשו האבות המייסדים (בארה"ב, צ.ר.) למנוע את הרוע שהם, כמו הפילוסופים הקדומים, כינו ר ו ד נ ו ת . הם התכוונו לתפיסת השלטון בכוח בידי יחיד או קבוצה, או למצב שבו השליטים עוקפים את החוק לתועלתם האישית". אני חושש שנתניהו וחבורתו קרובים להשיג את המטרה זו לאור הכאוס המשתולל במדינה. יטענו יודעי דבר ומומחים שאנו לא שם. גם במדינות אחרות טענו זאת וההיסטוריה יודעת לספר היטב מה קרה.
ציות עיוור של האזרחים להוראות המנהיגים, ללא יכולת לבחון את נחיצותן, מסוכן ביותר. הנטייה האנושית הרווחת היא שהפרט מקריב/מאבד את יכולתו לשפוט את המציאות בה בשעה שהוא מצטרף להמון המתנהג כעדר בקבלו כל הנחיה או אמירה של השלטון כנכונה אך גם כבלתי ניתנת לערעור. או אז ההמון מסוגל לבצע מעשים קשים. זה מה שקורה בתקופה האחרונה בישראל. יאמרו המבקרים, ראה ההפגנות ההמוניות נגד נתניהו, ותיווכח שהאזרחים אינם כה צייתנים. בכל הכבוד וההערכה הרבה שאני רוכש למפגינים, אני מבקש לקבוע ש-40 אלף מפגינים או 100 אלף, לא ישנו את המצב. חייבת להיווצר מאסה קריטית של מאות אלפים המצטרפים כדי לגרום לרעידת אדמה פוליטית. אנו לא שם.
איפה אנו? אנו במצב בריאותי-כלכלי-חברתי קשה ביותר. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא דווקא פסטיבל השלום עם האמירויות. טראמפ הנמצא בבעיה קשה ביותר מצא שותף שמוכן לשחק בהצגה שלו, הלא הוא נתניהו שגם מצבו לא ממש מזהיר. באמצעות רטוריקה פוליטית חסרת תוכן אך יעילה מאוד במניפולציות של דעת הקהל, נתניהו מנסה בכל כוחו להטות את כף לטובתו. בענייני פנים, אין לו מה למכור יותר, אז פונים לזירה הבינלאומית ומייצרים מציאות מדומה שהשלום עם האמירויות יקבור את הצורך לפתור את הבעיות הפנימיות, כולל הנושא הפלשתיני.
אין לי מושג מה קרה בחדרי החדרים של המו"מ עם האמירויות. אני יכול לשער בסבירות גבוהה מאוד שביבי לא השתנה. ההפתעות באשר לוויתורים עוד יגיעו, ולא רק מכירת מטוסי F35. ביבי יעשה הכל כדי להיחלץ מן המצפה לו בעוד כמה חודשים: המשפט. הקורונה טרפה את קלפיו. ביבי נמצא בלחץ אדיר כי הוא יודע שגם רבדים גדולים בציבור תומכיו הבינו, סוף-סוף, את התנהלותו. הסגר הנוכחי ואלה שעוד יבואו, מעמידים אותו בסכנה גדולה לגבי עתידו. וכאשר כל אלה אינם עוזרים, ביבי עלול להפעיל את נשק יום הדין: בחסות חוקים הזויים, אנטי-דמוקרטיים בעליל, הוא ינסה להשתלט על השלטון ולטעון שעשה זאת בדרכים דמוקרטיות. מי שייתן את ידו לכך בכנסת או בקרב שומרי הסף, יהיה שותף לקטסטרופה הממתינה לנו בתחתית התהום. גם מקורביו ואוהדיו, ברובם, יודעים שעידן ביבי נגמר.
אל תגידו שלנו זה לא יכול לקרות. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של עמים שלא האמינו שאצלם אסון הדיקטטורה יכול לקרות. וזה קרה. ישראל אינה בבעלותו של ביבי ולא בבעלות חסידיו השוטים, סופגי שנאה יוקדת ליריבים פוליטיים אך גם למוסדות שלטון החוק. ישראל צריכה להישאר יהודית ודמוקרטית ולא להפוך למלוכה בראשות משפחת נתניהו.
