כעשר שנים אחרי סיום מלחמת-העולם הראשונה, התמוטטו ההסדרים הבינלאומיים שנקבעו אז והתקווה לסדר עולם צודק וטוב שיחסל את המלחמות. חֶבֶר הלאומים היה אמור להבטיח את הסדר הזה. הנבגדים, כמה מוותיקי המלחמה, שיצאו אליה בהתפעמות, איבדו את תחושת ההרואיות אחרי שהתנסו בקרבות הסטאטיים חסרי התכלית של מלחמת החפירות, וחשו אחרי המלחמה שהם קורבנות לתרמית גדולה, פרסמו ב-1929 את זיכרונותיהם, שהשפיעו מאוד על בשר-התותחים המיועד למלחמות הבאות. חלוץ הספרות הזאת היה אֶריך מאריה רֶמארק. "במערב אין כל חדש" נדפס בעשרים וארבע מהדורות. באותה שנה פרסם רובּרט גרייבס את ספרו "שלום ולא להתראות", וזיגפריד ששון פרסם את החלק הראשון של הטרילוגיה "פרקי זכרונותיו של ג׳ורג׳ שרסטון". ההיסטוריון האמריקני פּוֹל פוּסֶל כתב בספרו, "המלחמה הגדולה והזיכרון המודרני״,
1 שלא המחקרים והספרים של ההיסטוריונים אלא ספרי-מרד אלה הם שעיצבו את הזיכרון הקיבוצי של בני המערב. פוּסל כתב, שיסוד החוויה המעצבת של סופרי חפירות מלחמת-העולם הראשונה הוא התחושה שהם נאנסו להתמודד עם מציאות אלימה, שנכפתה עליהם, גורל שלא יכלו להתמודד אתו ולשנות את תכתיביו. חוויות אלה עיצבו את תחושתו ותודעתו של האדם המערבי המודרני.
ההיסטוריון הישראלי עמנואל סיוון הצביע על היבט נוסף של הלם מלחמת-העולם הראשונה: "בראשית המאה העשרים המוות לא היה בן-לוויה קבוע לחיי הפרט, בשל ההתקדמות האדירה ברפואה המוֹנעת ובתזונה, במחצית המאה שקדמה למלחמה. בעבר שיעור תמותת התינוקות היה גבוה, תוחלת החיים הייתה נמוכה ולפיכך ההורים היו רגילים למוֹת ילדיהם בצעירותם. גברים ונשים חווּ את אובדן בן-זוגם במיטב שנותיהם ובנים את אובדן הוריהם בילדותם. ואולם ערב מלחמת-העולם הראשונה המוות 'הנורמלי' נתפס כמוות מזִקנה, חוויית השכול הייתה יותר נדירה, והוא הדין בהתאלמנות טרם זקנה ובהתייתמות בעוד הבן תלוי מאוד בהוריו מבחינה רגשית. המוות האלים והפתאומי של מיליוני אנשים צעירים היה, על כן, מהלומה קשה במיוחד, החורגת מן 'הטבעי' והמקובל... והוא נחת פתאום, לאחר תקופת-שלום ממושכת...".
2 התפתחות הרפואה ועליית תוחלת החיים. כלומר, תוחלת השרידות, הגבירו את ההתנגדות לטבח המלחמות, ומרד בשר-התותחים התרחב וחרג אל מעבר לחוגי האינטלקטואלים.
אלה היו הסיבות העיקריות של הליקויים בהתכוננות המדינות הדמוקרטיות למלחמת-העולם השנייה. מנהיגי ארצות-הברית, בריטניה וצרפת ומפקדי צבאותיהן לא התמודדו כראוי עם תרבות מרד בשר-התותחים.
בשנות מלחמת-העולם השנייה (1939–1945) שירתו בצבאות בעלות-הברית (ארצות-הברית, ברית-המועצות, צרפת ובריטניה) כחמישים מיליון חיילים, ובצבאות מדינות "הציר" (גרמניה, יפן ואיטליה) שירתו כעשרים ושלושה מיליון. גם במלחמה ההיא נהרגו יותר חיילים מהצבאות המנצחים: אחד-עשר מיליון וארבע מאות אלף מצבאות בעלות-הברית, לעומת חמישה מיליון ושלוש מאות אלף מצבאות מדינות הציר. אפשר לקרוא לכך "תבוסת המנצחים".