המלחמה כגורם מרכזי בהיסטוריה

מהפכת אבק השריפה וחומר הנפץ, שבה דַּנּו בפרק הקודם, מציינת את המעבר מנשק מכני לנשק כימי. לא עוד אומנים בעלי כישרון, ניסיון אישי ושֵׂכֶל ישר המייצרים חרבות וכידונים, אלא מדענים הנעזרים בתובנַת הדורות המצטברת של מדענים קודמים ובתֵאוֹריות עם תצפיות וניתוחים של מִמצאים אמפיריים. כחמישה וחצי מיליון שנים השתמש האדם בעזרת שִׂכלו הישר, בנשק מכני. התקשורת בין הידיים לאמל"ח בהכוונת האינטליגנציה, ציינה את "מוֹתַר האדם מן הבהמה" ותחילתה של האנושות השולטת על כדור-הארץ. השימוש האינטליגנטי בעצמים שבטבע כנשק, ושִׁכלולם של עצמים אלה, אִפיינו את האדם במשך כל התקופה הקמאית הממושכת ושנים רבות גם בתקופת הציביליזציה הצבאית הנוכחית. המעבר הממושך מהעידן המכני לעידן הסופּר-מדעי בהוֹוה מהווה את אחת המהפכות הגדולות והממושכות בהיסטוריה של האדם, אם לא לומר שהוא ליבּתהּ של ההיסטוריה. כמו לכל מהפכה, גם למהפכה של האמל"ח הכימי היה שלב עובּרי, שלב דגירה ושלב ינקוּת: גם בימי קדם ובימי הביניים השתמש האדם בנשק כימי. תבליטים קדומים מעידים שהאשורים עשו שימוש באש נוזלית במלחמותיהם באלף השני והראשון לפני הספירה. יש עדויות בכתב על חיצים בוערים ועל שימוש בשמן רותח ובנפט גולמי. האדריכל הסורי קליניקוס המציא במאה השביעית לספירה את "האש היוונית", האֵם הקדמונית של פצצת הנפּאלם, שמרכיביה היו ניטרט האשלגן, גופרית, אספלט ונפט. נוסחת "האש היוונית", נשמרה בסוד. במצור על קונסטנטינופול בשנת 673, הטילו הערבים סילוני "אש יוונית" מספינותיהם אל ספינות האויב. במלחמה הפֶּלופונֶסית, במאה החמישית לפני הספירה, שילחו האתונאים – שייצגו את פסגת התרבות בעת העתיקה – אדי גופרית באויביהם כשצרו בשנת 424 לפנה"ס על העיר דליום בבּוֹיאוֹטיה,¹ ואף על-פי כן הובסו האתונאים על-ידי הספּרטנים כי עדיין לאמל"ח המכני המסורתי ולברבריות הספּרטנית הייתה עדיפות. המוסלמים שנלחמו נגד הצלבנים והמונגולים, שלמדו מהסינים לייצר את אבק השריפה, עשו שימוש ברקטות פרימיטיביות. תותח הברונזה הראשון נוצר במאה הארבע-עשרה על-ידי המונגולים. ההיסטוריון הצבאי היהודי-אמריקני ברנרד ברודי כתב: "הכימיה שהייתה מוגבלת בימי קדם נעלמה בימי-הביניים. לפחות במערב, בגלל הֶעדר מערכת ידע ומחקר ובגלל ליקויי התקשורת הבינלאומית, לא הועברו המצאות מחברה לחברה וממדינה למדינה".² הטעם לכך אז הייתה שליטת הקתוליות הדוֹגמטית והקולקטיביסטית באירופה, שהיא תמיד אנטי-אינטלקטואלית. בגלל דוֹגמטיות וקולקטיביזם קרסו גם ברית-המועצות וגם התנועה הקיבוצית אצלנו. זה גם אחד המאפיינים השליליים של התרבות המפלגתית-בולשביסטית שהמפלגות בישראל נגועות בה ומקרינות על כל אגפי התרבות.

במאה השש-עשרה הופיעו בשדה הקרב הרובים והאקדחים הראשונים. אקורד הסיום של מהפכת האמל"ח הייתה המערכה בין הארמדה³ הספרדית, שנשלחה בשנת 1588 על-ידי פיליפה השני מלך ספרד להשתלט על חופי אנגליה, לבין הצי הבריטי. בארמדה הספרדית היו 130 ספינות, מתוכן 28 אוניות מלחמה והשאר אוניות סוחר שעליהן הורכבו תותחים בסך הכל אלף ומאה. הן נשאו 8,000 מלחים ו-18,000 לוחמים וברשותם 2,500 רובים. בצי הבריטי היו 200 ספינות קלות עם תותחים ארוכי טווח ויעילים יותר ומפקדים יותר אינטליגנטים ומקוריים שהכירו היטב את הזירה הימית שבה התחוללה המערכה. בשלושה קרבות ימיים איבדה ספרד כמחצית מן הצי שלה, 63 ספינות, וכמחצית מן המלחים והלוחמים. ספינות רבות הוטבעו על-ידי רוחות וסלעים בסביבה ימית שהספרדים לא הכירו. בצד האנגלי לא הוטבעה אף ספינה אחת. הוכח כי תבונת המפקדים הבכירים והֶיכֵּרוּת את הזירה חשובים לא פחות מאמצעי הלחימה.⁴ המערכה מסמלת את המעבר מטקטיקה של השתלטות פיסית על אוניות לתותחנות ימית. בסוף המאה ה-16 היה הצי הבריטי החזק ביותר בעולם. הוא הוביל במהלך המאה ה-17 את בריטניה למעמד של מעצמת-על וגִּבּה את הדומיננטיות הבריטית בעולם. בשלוש מאות וחמישים השנים שאחרי המערכה הימית הזאת מול ספרד, ייצאה בריטניה את תרבותה לכל העולם וקבעה את אופי הסדר העולמי עד כתיבת שורות אלה. השקעתה המוצלחת ביותר מבחינה זאת הייתה בצפון אמריקה. יחד עם תבוסת ספרד הובסה הקתוליות שחלשה על תרבות ימי-הביניים במערב-אירופה. עשרים ותשע שנים לפני הניצחון על הארמדה, הכירה מלכת בריטניה אליזבת הראשונה בכנסיה האנגליקנית, והפרוטסטנטיות הייתה לדת המדינה. הדת הפרוטסטנטית, שוויתרה על תיווּך האפיפיור בין המאמין לאלוהיו ועל שלטון האפיפיור בחיי המאמינים,⁵ אִפשרה התפתחות של תרבות אינדיבידואליסטית בתוך הנצרות, ויחסי שוויון ותקשורת אינטליגנטית בין המאמינים. בסוף המאה ה-16 הסתיים הרנסנס והתחיל העידן המודרני כתוצאה ממערכה ימית מוצלחת. תושבי בריטניה היו נושאי הדגל של התרבות המודרנית. מכאן שמערכה ימית זאת השפיעה על כל מה שהתרחש מאז בעולם בכל תחום.

עוצמתה הרב-ממדית של בריטניה נבעה גם מן העובדה שלאי הבריטי יש גבולות ימיים בני-הגנה שאין טובים מהם. רק צבאות מעטים פלשו אליו במהלך ההיסטוריה. לכן לא השפיעו איומים חיצוניים על המאבקים הפנימיים כמו שהשפיעו במדינות היבשת. קרב קאלודן, שנערך ב-16 באפריל 1746, היה הקרב האחרון שהתחולל על אדמת האי הבריטי. הוא התקיים בין כוחות הנאמנים לטוען הכתר צ'ארלס אדוארד סטיוארט, המכונה "הנסיך צ'ארלי היפה", ובין כוחות הנאמנים למלך ג'ורג' השני מבית הנובר. קרב זה הביא לקִצָּם את האִיומים של הטוענים לכתר כנגד בית הנובר, וביסס את שלטונו של בית הנובר על כל המשתמע מכך. אחריו יכלו הבריטים להתפנות למלחמות הקולוניאליות הגדולות באמריקה ובהודו ולהיות לכוח היחיד שעמד נגד שלטונו של נפוליאון ואחר כך של היטלר. הלקח ההיסטורי הוא שהֶעדר איומים פנימיים משמעותיים מאפשר לגבש אנרגיה שׂרידותית לנטרל איומים חיצוניים. זה מה שקרה אצלנו בעת הקמת המדינה במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים. ולעומת זאת המאבקים הפנימיים החריפים תרמו לכישלונות בשתי מלחמות לבנון ובשתי האינתיפאדות.

לצבא הבריטי ולמפקדיו לא היה מעמד רם כמו לצבא הפרוסי, למשל, שהפך את גרמניה המאוחדת למדינה מיליטריסטית שואפת מלחמות. התרבות הצבאית האנטי-אינטלקטואלית השפיעה על בריטניה פחות מאשר השפיעה על גרמניה. זה אחד ההסברים לכך שאדולף היטלר והמפלגה הנאצית הובילו את האומה הגרמנית לאסונהּ הכמעט בלתי נתפס במלחמת העולם השנייה במלחמה מול שתי מעצמות-על ביחד: ארצות-הברית וברית-המועצות. אותם דברים אמורים על צרפת והשתתפות הצרפתים במסעות הכיבושים של נפוליאון, שבו נעסוק בפרק הבא. לעומת זאת, מצביאוּת מלחמת העצמאות שלנו בידי האזרח דוד בן-גוריון היא אחד ההסברים לניצחוננו אז עם צבא מיליציוני מול צבאות סדירים וחמושים היטב של כל מדינות ערב. בריטניה לא סבלה מבידוד תרבותי או כלכלי בגלל היותה אי. אדרבה, היו לה קשרי מסחר ענֵפים עם כל העולם. זאת הייתה הסיבה העיקרית להקמת האימפריה הבריטית שבה "השמש אינה שוקעת בה לעולם",⁶ כי בגלל גודלה העצום בכל זמן נתון השמש זרחה באחד ממחוזותיה. בריטניה ידעה תקופות ארוכות של שגשוג כלכלי ותרבותי. מלחמות הפריעו פחות לפתֵח תקשורת אינטליגנטית בין שוביה לבין עצמם וביניהם לבאי העולם האחרים, מאשר במדינות אחרות. המשטר הבריטי היה יותר דמוקרטי, ליברלי ביקורתי ממשטרי המדינות האחרות שביבשת, ותרבותה הגיעה לשיא הפסגות. די אם נזכיר את ויליאם שייקספיר בתיאטרון, את אייזיק ניוטון במדעים המדויקים ואת אדם סמית בתיאוריה כלכלית, ואת צ'ארלס דרווין אבי תורת האבולוציה. התוצאה: במאה ה-18 התפתחה בבריטניה המהפכה התעשייתית שהיא מאפיין מרכזי של העידן המודרני. גם קרל מארכּס השפיע יותר מכל אדם אחר על מחשבת השמאל במאה התשע-עשרה והעשרים ועל התרבות הפוליטית במאה העשרים; הוא עשה כמחצית משנות חייו בלונדון אף שנולד בגרמניה. בתקופת שהותו בלונדון התגבשו רוב רעיונותיו ושם חיבר את שלושת כרכי "הקפיטל". באלפיים שנות הגלות של העם היהודי השפיעה עליו התרבות הצבאית עוד פחות מאשר היא השפיעה על הבריטים. זה אחד ההסברים לגניוס האינטלקטואלי של היהודים שמול ניוטון העמידו את אלברט איינשטיין, ומול אדם סמית את זיגמונד פרויד. __________________ בשבוע הבא: האתגר הרוסי על הציוויליזציה האנגלו-אמריקנית; מסורת אבירי המסדר הטווטוני; חיזוק המדינה כצו דתי; גאוניות האינטלקטואלית והצבאית של מלך פרוסיה פרידריך הגדול, צה"ל צבא אנטי אינטלקטואלי.

1. חבל ארץ היסטורי במרכז יוון. 2. ברודי, מרובה הקשת עד פצצתהמימן, מערכות, 1966. 3. בתרגום מילולי: הצי הגדול ובר המזל או הבלתי מנוצח. 4. במלחמת יום הכיפורים שילמנו מחיר כבד על הֶעדר תבונה והבנת שדה הקרב על-ידי חברי הפיקוד העליון, ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר ועל-ידי מפקדי החזיתות שמואל גונן (גורודיש) בחזית הדרום, ויצחק חופי (חקה) בחזית הצפון. הדבר בא לידי ביטוי קיצוני בקרבות סוף המלחמה בחרמון ובעיר סואץ. 5. כמו שלטון האדמו"רים, גדולי התורה, על חיי החרדים היו כפי שהדבר בא לידי ביטוי בין היתר בתקופת הקורונה. 6. נאמר לראשונה במאה ה-16 מפי קרלוס הראשון מלך ספרד כדי לתאר את האימפריה הספרדית שלו. שלושים שנה אחרי מותו, הובסה ספרד במערכה הימית שנדונה לעיל ומה שאמר בגאווה התפתח אצל האויבת הגדולה של ספרד בעקבות תבוסה צבאית. הדבר מבסס את הטיעון בדבר האופי הצבאי של הציביליזציה שלנו.