ב-3 בדצמבר פרסם ג'ון ראטקליף, ראש המודיעין הלאומי של ארה"ב, מאמר שכותרתו "סין היא האיום מספר אחת על הביטחון הלאומי" של ארה"ב, ובו הגדיר אותה כאיום החמור ביותר על הדמוקרטיה והעולם החופשי מאז מלחמת העולם השנייה. את ההתנגדות לאתגר מצד סין השווה להבסת הפאשיזם ולהפלת מסך הברזל בשעתם. לדבריו, מהמודיעין ברור, כי סין חותרת לדומיננטיות כלכלית, צבאית וטכנולוגית בעולם, כשיוזמותיה הציבוריות וחברותיה העסקיות משמשות כסות לפעילות המפלגה הקומוניסטית של סין.
לדברי ראטקליף, במסגרת הריגול הכלכלי שלה שודדת סין הון רוחני מחברות אמריקניות, משכפלת את הטכנולוגיה שלהן, דוחקת אותן משוקי העולם, ובכך מסבה נזקים חמורים לערך החברות ולתעסוקה. אזרחי סין נעצרים תכופות בידי ה-FBI בשל גניבת סודות מחקר ופיתוח, ותוכנית סינית מתגמלת מדענים זרים בכירים לגנוב עבורה מידע. הממשל מעריך, כי גניבת הון רוחני על-ידי סין עולה לארה"ב 500 מיליארד דולר בשנה. סין גונבת טכנולוגיות ביטחוניות כדי להפוך למעצמה הצבאית המובילה, ושירותי המודיעין שלה מנצלים לצרכיהם חברות טכנולוגיות כגון Huawei ואחרות. בעלות ברית של ארה"ב הוזהרו, כי שימוש בטכנולוגיה סינית יגביל את יכולתה לחלוק עימן מודיעין.
המאמר מתאר מאמץ נוסף של סין, הממוקד בהשפעה על פוליטיקאים, ביניהם חברי קונגרס ועוזריהם. ראטקליף משרטט תרחיש אופייני: מפעל בארה"ב בבעלות סינית מעסיק אלפי פועלים אמריקנים. הבעלים דוחקים בראש איגוד העובדים שישפיע על חברת קונגרס מקומית, המקדמת חקיקה בניגוד לאינטרסים של סין, ולא - ייפגעו המפעל ועובדיו. יו"ר האיגוד רומז לחברת הקונגרס שחבריו לא יתמכו בבחירתה מחדש אם לא תשנה את עמדתה, וכך פועלים שניהם, במודע או מבלי דעת, בהשפעת סין.
ראש המודיעין מציין, כי קהילת המודיעין האמריקנית הסיטה משאבים ומיקוד כדי לספק לקובעי המדיניות תובנות אמינות על כוונות סין ופעולותיה. אם במלחמה הקרה היו ברית המועצות ורוסיה במוקד, ומאז 2001 משלה בכיפה הלוחמה בטרור, כעת ברור לחלוטין שמעתה ואילך סין היא שצריכה להיות בלב עניינה של אמריקה. ראטקליף קורא לאומות אחרות להבין, כי כל זה נכון גם לגביהן. בראייתו, העולם ניצב בפני בחירה בין שתי אידיאולוגיות סותרות, כאשר סין מתאמצת לגרור את העולם חזרה לאפלה ולעצור את התפשטות החרות בעולם, ונערכת לתקופת עימות בלתי מוגבלת עם ארה"ב. המאמר מסתיים בקריאה לוושינגטון לגשר על פערים בין-מפלגתיים, להבין את האיום, לדבר עליו בגלוי ולפעול נגדו, וחותם בהגדרת המאמץ כאתגר של דורנו.
קיים קונצנזוס לגבי סין
עד כאן עיקרי המאמר. מה מכל זה רלוונטי לישראל? הדאגות שמעלה המאמר אינן חדשות, וכבר פורסמו בהרחבה בארה"ב ובעולם. האם גם על ישראל לראות בסין איום עליון לביטחונה הלאומי? חשוב לישראל לקרוא היטב את השורות וביניהן, ולזהות את האתגרים העיקריים העולים מהן, על הדומה והשונה.
על פניו, ישראל איננה ארה"ב ואינה בליגת המעצמות. סין אינה מאיימת לדחוק אותה ממקומה בעולם, והיא אינה יעד בעדיפות גבוהה למאמציה האסטרטגיים של סין. ישראל מרוחקת ממזרח אסיה וממערב הפסיפי, הזירה העיקרית לתחרות צבאית בין המעצמות. צבא סין איננו מאיים על ישראל, אולם היא מושפעת מייצוא נשק סיני לאיזור. שיקולים אידיאולוגיים אינם במרכז מדיניות החוץ של ישראל, שעיקרה פרגמטית. ובכלל, לא יהיה זה הנושא הראשון שבו האינטרסים של ישראל ושל בעלת בריתה הגדולה אינם חופפים. ככה זה גם בין ידידים.
ערב עליית ממשל ביידן, גדול הפיתוי לפטור את דבריו של חבר הקונגרס הרפובליקני השמרן מטקסס, אותה מינה הנשיא דונלד טראמפ רק לפני חצי שנה לתפקיד ראש המודיעין, ולהסביר שמקור הדברים בשיקולים פוליטיים של הממשל היוצא או של ראטקליף אישית. אך נהפוך הוא. בארה"ב המקוטבת בולט קונצנזוס בין-מפלגתי חריג סביב ראיית סין כאתגר העיקרי של אמריקה, בציבור הרחב ובוודאי בממסד הביטחוני והמודיעיני. היריבות מול סין תימשך בוודאות בתקופת הנשיא ג'ו ביידן ואף מעבר לה, במקביל לקשרי כלכלה ענפים עימה.
ישראל גם אינה יכולה להיות אדישה לשאלת היחלשותה, ובוודאי החלשתה המכוונת של ארה"ב, שעוצמתה ותמיכתה הן נדבך יסוד בביטחונה הלאומי שלה. ישראל מתנהלת מול סין בגבולות המגרש ששרטטה ארה"ב, ומראשית שנות ה-2000 פסק הייצוא הביטחוני שלה לסין לדרישת וושינגטון. כאשר בארה"ב משתנה תפיסת הביטחון הלאומי וסין מוגדרת כאיום מספר אחת, משתנים גם גבולות המותר לישראל ביחסיה עם סין, ולא ניתן לצפות ל"עסקים כרגיל".
מעט מדי ניהול סיכונים
ישראל רואה בסין שותפת סחר חשובה, ובצדק. להון, לשווקים, לכושר הייצור וליכולת בניית התשתיות של סין תרומה ניכרת לכלכלת ישראל, ואלה צפויים עוד לגדול. בעשור האחרון זיהתה ישראל היטב פוטנציאל זה כהזדמנויות ופועלת למצותן, אולם את צד הסיכון ביחסיה עם סין נוטה ישראל לזהות בעיקר עם תגובת ארה"ב להם. בהחלטות הממשלה בעניין ניתן משקל מועט מדי לניהול סיכונים, וגם ההתארגנות המאוחרת והמתונה לשיפור הפיקוח על השקעות זרות בישראל קודמה בלחץ וושינגטון.
האזהרה מפגיעה בשיתוף הפעולה המודיעיני כנראה לא הופנתה לישראל, שתשתיות התקשורת מדור חמישי בה יתבססו ממילא על יצרנים מהמערב ולא מסין, אולם ראטקליף פירט מגוון מאמצים ושיטות פעולה סיניים אופייניים שפגעו בארה"ב, ואלה משרטטים קווי מתאר לאתגר אפשרי גם לישראל.
תעשיית ההיי-טק היא מנוע הצמיחה המרכזי של ישראל, ו"השותפות הכוללת לחדשנות" שכוננה עם סין ב-2017 נועדה למצות את המיתאם בין חדשנותה הטכנולוגית של ישראל לבין הביקוש של סין לה. ממשלת ישראל שואפת להימנע מרגולציה מכבידה על ההיי-טק, וככלל מותירה למגזר הפרטי מרחב תמרון רחב, למעט בייצוא ביטחוני.
בראייה זו, ריגול תעשייתי וכלכלי הוא בעיה של החברות, אולם נזקי האיום הסיני בארה"ב מוכיחים, שיחסי הכוחות בין מעצמה עולמית לבין חברות פרטיות מצטברים למחירים כבדים למשק כולו. סיכוני ריגול בתעשיות הביטחוניות מוכרים בישראל, ועלולים לחשוף סודות מסחריים וצבאיים למתחרים ולאויבים. פחות מכך פורסם בישראל על זליגת טכנולוגיה או העברתה הלא-מודעת מחברות, בערוצי מחקר ושיתופי פעולה אקדמיים או בתוכניות לציד כשרונות.
הדיווחים על אודות מאמצי ההשפעה של סין על נבחרי ציבור אמריקנים מעוררים דאגה, למרות שבניגוד למדינות אחרות, אין בישראל קהילת מהגרים סינית בעלי זכות לבחור או להיבחר. מהדוגמה על יו"ר איגוד העובדים וחברת הקונגרס עולה דפוס מאתגר: מפלגת השלטון בסין, באמצעות גורם עסקי סיני, מפעילה מנופי השפעה כלכליים על קבוצת אזרחים אמריקנית מאורגנת ובעלת השפעה פוליטית, כדי לקדם אינטרס סיני בארה"ב. גם בישראל מחזיקים נבחרי ציבור ופקידים בהשפעה על אינטרסים סיניים: בחקיקה, ברגולציה, במדיניות, במכרזים ממשלתיים ובהחלטות שלטוניות. האם ניתן לפסול על הסף דפוס פעולה דומה בישראל, בהשתתפות גורמים עסקיים, ועדי עובדים, חברי מרכז, נבחרי ציבור וגורמי שלטון?
לגבש מענה ישראלי עצמאי
הסטת משאבי קהילת המודיעין האמריקנית למיקוד בסין באה אחרי עשורים של התמקדות ביריבים אחרים. מטבע הדברים קהילת המודיעין בארץ ממוקדת באיומים הביטחוניים על ישראל, שרובם במזרח התיכון, ובראשם אירן. המרחק הגאוגרפי והבדלי השפה והתרבות מסין מוסיפים קושי על המשאבים המוקדשים לה בצמצום.
סין איננה האיום מספר אחת על ישראל, וחיוני שלא תהפוך לכזה. חשוב גם להמשיך למצות את יתרונותיה הכלכליים הגדלים, אולם זאת תוך ניהול סיכונים אחראי. לקחי ארה"ב הם תמרורי אזהרה מפני אתגרים וסיכונים ייחודיים ביחסים עם סין, שגם ישראל חשופה להם, ואל לה להתעלם מהם. לאור ההבדלים ביניהן, אל לישראל לגזור ישירות מניסיונה של ארה"ב וממדיניותה, אלא לגבש מענה עצמאי בהתאם למאפייניה הייחודיים.
כשלב ראשון עליה לגבש מתאר ייחוס רלוונטי לאתגר הסיני לישראל, על סמך ניסיונן המגוון והעשיר של מדינות רלוונטיות אחרות, החולקות עימה מאפיינים דומים, ולאורו לגבש מענה מאוזן ואחראי. סין איננה צריכה לעלות לראש סדר העדיפות המודיעיני של ישראל, אולם נדרש לתגבר את משאבי המודיעין המוקדשים לה ולהעמיק את הבקיאות המקצועית באתגריה, בממשלה ובאקדמיה.
ולבסוף, חשוב להקשיב גם למנגינה העולה מוושינגטון. כאשר יש בארה"ב המזהים את סין כאיום מספר אחת עליה, ומתארים את ההתמודדות עימה במונחים חריפים של אתגר הדור והמלחמה בנאצים, מרחב התמרון של ישראל ביחסיה עם סין צפוי להצטמצם, ואילו הרגישות האמריקנית לגביהם תרקיע שחקים. על ישראל לא רק להימנע לחלוטין מפגיעה באינטרסים חיוניים של בעלת בריתה האסטרטגית, אלא גם להקדיש רוב קשב להלכי הרוח שלה, כראוי לידידה קרובה ונאמנה בתקופה רגישה.
