"עזר ויצמן רצה שאהיה פקח טיסה"
|
|
|
| "לאחר נפילת אחי מי שתפסה את הפיקוד בבית הייתה אימא. היא עשתה הכל כדי שהחיים יחזרו לתלם. במהלך ה'שבעה' היא עודדה אותי לצאת עם חברים לראות סרט. אז זה היה נראה לי מוזר. בהמשך הבנתי כמה עוצמה וכוחות חיים אימא צריכה כדי לעשות זאת". | |
|
"הקטע של לחתום לי לשירות קרבי היה סאגה רצינית אצלנו בבית. אימא שלי לא הייתה מוכנה ואבא שלי היה קרוע: מצד אחד רצה לראות אותי כקצין, אבל מצד שני... ואני רציתי שירות קרבי. עזר ויצמן ניסה לשכנע אותי להיות פקח טיסה" | |
|
|
|
"אחי הבכור, זהר (שנקרא על שמו של זוריק דיין, אביו של ח"כ עוזי דיין, שנפל ב-48'; ד"ח) שירת בגולני ונפל בקרב על כיבוש רמת הגולן במלחמת יום-הכיפורים. כשזהר נהרג הייתי נער בן 15. מצב הרוח בבית השתנה מהקצה לקצה. מי שתפסה את הפיקוד בבית הייתה אימא שלי, פנינה. היא הרימה אותנו מהקרשים. היא עשתה את הכל כדי שהחיים יחזרו לתלם. זה קרה אפילו זמן קצר לאחר נפילתו. עד היום אני זוכר איך במהלך ה'שבעה' היא עודדה אותי לצאת עם חברים לראות סרט בגבת. אז זה היה נראה לי מוזר. בהמשך הבנתי כמה עוצמה וכוחות חיים אימא צריכה, כדי לשלוח לסרט את הבן שלה שיושב 'שבעה' על בן אחר שלה". ואיך אבא שלך מתפקד אחרי הנפילה של זהר, אני שואל. "המוות שלו היה נקודת תפנית. זה היה הרגע שבו הוא פשוט כבה. כן, הוא תׅפקד; כן, הוא עבד, אבל הוא היה כבוי. מאז גם לא שמעתי אותו קורא לי 'קפטן רם'. מצד שני, אני זוכר שבאותה עת הוא התחיל לכנות אותי שותף. 'אנחנו שותפים', הוא אמר. וככזה התחיל להתייעץ איתי בכל הנושאים שקשורים למשק". תגיד, אני שואל אותו, אתה זוכר אחרי שאחיך נפל, שיחות עם אביך על אופי השירות הצבאי המתקרב שלך? האם הוא רמז לך שהוא מעדיף שתשרת במקום בטוח יותר? "אני לא זוכר שיחות כאלה", הוא עונה. "אתה צריך להבין גם את הרקע של המקום הזה, וזה יסביר לך למה קשה שתתקיים שיחה מפורשת כזו. יש במקום הזה, בנהלל, משהו מאוד מיוחד שקשור לביטחון המדינה. תודעה חזקה מאוד של שירות מאוד משמעותי. יש פה 30 חללי צה"ל שקבורים בבית הקברות הצבאי. וזה היה עוד כשהיינו מושב של 500-600 איש (כיום, לפי הוויקיפדיה, מתגוררים קרוב ל-1,000 תושבים במקום; ד"ח). כמעט כל משפחה פה שׅלמה מחיר דמים - בן או אח. היום, למען האמת, הדרישה הפנימית הזו במושב לשירות עילית שהוא הכרחי, התמתנה. וטוב שכך. אני זוכר את אחד החברים פה כשהודח מסיירת מטכ"ל. זה דבר שקורה לא אחת ביחידה. הוא לא יכול היה לעבור לסדר היום. שלושה שבועות אחרי זה הוא תקע לעצמו כדור בראש. "זיכרון חזק שיש לי, שכל פעם שנכנס לפה חבר חדש, אבא שאל אותו באופן קבוע היכן הוא משרת או שירת. מכאן תבין למה לא היה סיכוי, שהוא יבקש או ירמוז שאלך לשרת שירות לא משמעותי". אבל יש גם צד שני: משפחה שאיבדה בן והורים שצריכים לחתום לבנם הצעיר שרוצה להתגייס ליחידה קרבית. אז אולי אביו התבייש לבקש ממנו ללכת להיות ג'ובניק, אבל האם הוא ימצא כוחות נפש לחתום במו ידיו על אישור, שיסכן את חיי בנו היחיד שנותר לו? "אין ספק", אומר בן-ברק, "הקטע של לחתום לי לשירות קרבי היה סאגה רצינית אצלנו. אימא שלי לא הייתה מוכנה לחתום ואבא שלי היה קרוע: מצד אחד רצה לראות אותי כקצין, אבל מצד שני... ואני רציתי מאוד שירות קרבי. עזר ויצמן, שהיה חבר טוב של ההורים שלי, ניסה לשכנע אותי להיות פקח טיסה. לא הסכמתי. בסוף הגעתי לסוג של פשרה עם ההורים שלי: אני אנסה להתקבל לסיירת מטכ"ל, ואם לא אתקבל או אודח אלך להיות פקח טיסה". "כצפוי בנהלל", ממשיך בן-ברק, "כל הכיתה שלי הלכה למבדקים בסיירת מטכ"ל, אבל רק שניים התקבלו. אני הייתי אחד מהשניים".
|
"במסגרת ה'יחידה' הגעתי לרוב המדינות במזה"ת"
|
|
בוויקיפדיה בערך 'רם בן-ברק' כתוב שהוא התגייס ב-1976 לסיירת מטכ"ל ומיד נוסף המידע הבא: הוא לקח חלק בפעולת ההשתלטות בפיגוע החטיפה במשגב-עם. אז מה, אני שואל אותו בנימה קצת מתגרה, ארבע שנים מהגיוס שלך ועד למשגב-עם לא עשית משהו משמעותי? "אל תדאג", הוא מרגיע, "עשיתי ועוד איך עשיתי. משגב-עם התפרסם כי זה היה אירוע שהתקשורת כיסתה אותו, אבל סיירת מטכ"ל לא יושבת ומחכה שיהיה אירוע כמו משגב-עם. מרגע שגמרת את המסלול ב'יחידה', אתה עובד על איזשהו מבצע ייעודי. זו שגרת השירות שלך. לתכנן ולהוציא מבצע לפועל, לוקח לפעמים חצי שנה ולפעמים 10 חודשים. לאורך השירות שלך בסיירת מטכ"ל יוצא לך בדרך כלל לקחת חלק במבצע אחד או שניים או שלושה. אני, בגלל שהייתי קצין ובגלל שהיה לי מזל, עשיתי במהלך השירות שישה מבצעים ייעודיים. במסגרת סיירת מטכ"ל הייתי בסעודיה, בסוריה, בעירק. כמעט כל מדינה שתגיד במזה"ת - היית שם". ב-7 באפריל 1980 חדרה חוליית מחבלים למשגב-עם והשתלטה על בית הילדים של הקיבוץ. על סיירת מטכ"ל הוטלה המשימה לנטרל את המחבלים ולחלץ את החטופים בשלום. מה היה התפקיד שלך באותה פעולה, אני שואל אותו. "הייתי בכוח שקפץ למרפסת דרך הגג ומשם חדרנו לזירה", הוא עונה ומיד הזיכרון שלו מפליג לנהלל: "אבל מבחינתי האירוע הזה התחיל כשהייתי בבית. פתאום מגיע טלפון שקורא לי להגיע בדחיפות. כולם ישבו באותה עת בסלון המשפחתי, כולל חברתי שהיום היא אשתי. תחשוב מה עובר על ההורים שלי, כשהם רואים אותי עוזב את הבית. הם כמובן ידעו במה מדובר. כל נושא החטיפה קיבל הרי כיסוי נון-סטופ בתקשורת. גם לא צריך להיות בוגר היחידה, כדי לדעת שאירוע מחבלים הוא אירוע ברמת סיכון גבוהה. היה ברור לי שבני משפחתי נמצאים במתח בלתי נתפס. מוטרפים מדאגה. ולכן גם מבחינה משפחתית, זה היה אירוע בסדר גודל מז'ורי. "כשהכל הסתיים, ביקשתי מהמסוק שהחזיר אותנו שיוריד אותי בבסיס חיל-האוויר ברמת דוד; כי לשם הגעתי עם הרכב של אבא שלי. פתאום אני רואה את אבא שלי מחכה לי בש"ג. הוא הגיע לשם עם האופנוע שלי. הדרך חזרה הביתה הייתה הזויה לגמרי: אבא שלי רכוב על האופנוע נסע לפני עם אורות מהבהבים, כמו במשמר כבוד. כשנכנסו לנהלל הוא גם התחיל לצפור במקצב. זה היה מחזה מרגש עד דמעות; במיוחד שהיה ברור לי מה עובר לו בראש ומה עובר לו בלב באותה שעה, כשהוא מחזיר אותי הביתה בשלום".
|
"שתי הבנות שלי התחתנו עם דתיים"
|
|
רם בן-ברק ואשתו ד"ר איילת עמישב בן-ברק, רופאה במחלקת המטו-אונקולוגית ילדים בבי"ח רמב"ם, מתגוררים בנחלה שהייתה שייכת לסבא שלו. בקדמת הנחלה בית דו-קומתי, בו מתגוררת בקומה השנייה - אׅמו של בן-ברק, ובקומה הראשונה - החותנת שלו. "אני קורא לבית בו מתגוררות כיום האימהות שלנו 'בית דיור מוגן'. אשתי רופאה ואני הנדי-מן, בעל ידיים טכניות טובות; כך שהן מקבלות מאיתנו שירות מקצועי של דיור מוגן 24/7", הוא אומר בחיוך. כשראיון עיתונאי מתקיים בפרגולה מחוץ לבית במושב, רעשי הרקע הצפויים הם של טרקטור, פרה גועה או כבשה פועה. לא בנהלל. ברגע מסוים לא ניתן היה לשמוע דבר מלבד רעש מנועים, שהיה מליגה אחרת. מי שהיו אחראים לזיהום השמיעתי הסמיך והבוטה הזה היו מטוסי קרב של חיל-האוויר, שהמריאו מבסיסם הקרוב ברמת דוד. תושבים המתגוררים קרוב לנתב"ג ומקללים את מר גורלם, מוזמנים לבוא ולהתנחם בעמק יזרעאל בשעה שכזו. "זה לא כל-כך נורא", צעק לעברי בעל הבית באותן דקות ארוכות. "זה כולה רבע שעה, פעם ביום-יומיים". ולמרות צעקותיו, לא בטוח ששמעתי בבירור את הנתונים ששיתפתי אתכם במשפט הקודם. לזוג בן-ברק שלושה ילדים - בן ושתי בנות, בטווח הגילאים 24-33. "שתי הבנות שלי התחתנו עם דתיים שגרים במצפה הושעיה", מצליח להפתיע אותי חבר הכנסת מ'יש עתיד'. "שניהם עשו שירות צבאי מאוד משמעותי: האחד מפקד טייסת והשני ב'שלדג'. אם זה לא היה קורה, זה לא היה יכול לצאת לפועל", הוא מתבדח משהו, ברוח נהללית של פעם. אגב חתנים דתיים - בן-ברק ממשיך להפתיע אותי, כשהוא מספר עד כמה שמירת המסורת הייתה חשובה למייסדי נהלל: "לא רק שמייסדי המקום הקצו שטח ומשאבים כלכליים לצורך הקמת בית-כנסת ותׅחזוקו השוטף; הם גם הביאו רב, נתנו לו נחלה חינם במרכז המושב, וכל תפקידו היה לדאוג לשמר את המסורת בקרב התושבים והנוער. הוא היה אחראי, בין היתר, על עריכת בריתות, בר-מצוות, חתונות". אותו רב - זכריה כהן שמו - נחשב לדמות מיתולוגית באותה עת. הוא הגיע לכאן בתחילת המאה הקודמת, כשהוא צועד את כל הדרך ברגל מתימן לארץ ישראל. כך לפחות לפי הגרסה האגדית של אנשי העמק. אמיתי או לא, אין ספק שהעובדה שמייסדי נהלל - חילונים שהגיעו כולם מאירופה - ביקשו מרב מהעדה התימנית שיהיה הרב של המושב שלהם, הוא פריט היסטורי-מקומי מעניין ביותר. בהמשך כיהן כרב כלל המושבים. מותו של הרב זכריה כהן הפך לטרגדיה מקומית מתגלגלת: ערב מלחמת ששת הימים הוא נסע, כטרמפיסט, במכוניתה של אביבה גפן, בת נהלל ואחותו של משה דיין. המכונית התהפכה והרב מת מפצעיו. בעיתונות של אז דווח כי בהלוויתו השתתפו למעלה מ-1,000 מתושבי העמק. כמה חודשים לאחר מכן רגשות האשמה הכריעו את הנהגת, והיא נטלה את חייה בידיה. במהלך הראיון השתמש בן-ברק מספר פעמים במילה 'העיגול'. מתברר שזה מושג אלטרנטיבי, פנימי, של הילידים לשם 'נהלל'. לא בלי סיבה: נהלל, כפי שנראית ממעוף הציפור, מפורסמת בצורת העיגול שיוצרים הבתים והמשקים שלה. וגם זה לא מקרי. כך היא תוכננה ע"י האדריכל ריכארד קאופמן, כדי לתת מענה ביטחוני מקסימאלי ליישוב שהיה אז די בודד בשטח.
|
פאדיחה מבצעית בבירת קפריסין
|
|
|
| שיטוט ברשת לא ימצא אׅזכור של שמו לפעולות שעשה במוסד. מלבד אחת. דווקא זו שכשלה. ב-1991 יצא בן-ברק עם חוליה עליה פיקד לקפריסין, לצורך איסוף מודיעיני משגרירות איראן בניקוסיה. שוטר מקומי שחשד בהם, עצר אותם. תמונותיהם התפרסמו בעולם כולו. | |
|
"הייתי בדרך הביתה, כשהתקשרו ואמרו לי שעוד מעט ראש הממשלה אמור להתקשר אליי. החסרתי פעימה. הייתי בטוח שנתניהו הולך להודיע לי שהתמניתי לתפקיד ראש המוסד. התקשרתי לאשתי. 'איילת, בואי הביתה', אמרתי לה. רציתי שהיא תהיה לצידי ברגעים החשובים האלה". | |
|
|
|
ב-1981 השתחרר מהצבא. "רצו שאני אמשיך בסיירת", הוא אומר, "אבל החלטתי שאני משתחרר. כשלמדתי במכינה לאוניברסיטה, פנו אליי מהמוסד. הם חיפשו עתודה פיקודית לאגף מבצעים מיוחדים". את מרבית שירותו עשה ביחידת 'קשת', שמשימתה העיקרית - איסוף מודיעיני באמצעים טכנולוגיים. על מה שעשה שם, הוא לא ממש משתף. גם שיטוט ברשת לא ימצא אׅזכור של שמו לפעולות שעשה באותן שנים. מלבד אחת. דווקא זו שכשלה. באפריל 1991 יצא בן-ברק עם חוליה עליה פיקד לקפריסין, לצורך איסוף מודיעיני משגרירות אירן בניקוסיה. שוטר מקומי שחשד בהם, עצר אותם. תמונותיהם התפרסמו בעולם כולו. בסרט 'המוסד סיפור כיסוי' סיפר בן-ברק על חוויותיו מהכלא. הוא ואנשיו עברו "חקירות לא נעימות", כהגדרתו. "אבל הכי קשה היה שנשלל ממך החופש". המעצר, הוא הוסיף, הותיר בו את רישומו בעיקר בגלל הציניות והשמחה לאיד שחש מצד כמה עיתונאים ישראלים, שסיקרו את הפרשה ואף ניסו לדובב בתרגילי הונאה את אביו. לחלק מהם הוא לא שכח זאת עד היום. למרות פאדיחה מבצעית זו, לא רק שהוא לא הודח מהארגון, ב-2004 מונה להיות ראש יחידת 'קשת'. בהמשך נבחר למשנה לראש המוסד. בדצמבר 2015 התמודד מול יוסי כהן ו-נ' על תפקיד ראש המוסד. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות המדינה, שההכרזה מי יהיה ראש המוסד נׅתנה על-ידי ראש הממשלה בשידור חי בטלוויזיה. כמה שעות קודם לאותה הודעה טלוויזיונית קיבל בן-ברק טלפון. "הייתי בדרך הביתה, כשהתקשרו מלשכת ראש הממשלה. אמרו לי שעוד מעט ראש הממשלה אמור להתקשר אליי. החסרתי פעימה. הייתי בטוח שנתניהו הולך להודיע לי שהתמניתי לתפקיד ראש המוסד. היינו שלושה מתמודדים, ואני אומר את זה בלי להוריד מכבודם של יוסי כהן ו-נ' - הם ראויים מאוד ויוסי הוא ראש מוסד טוב מאוד - אבל ברגעים ההם הייתי אופטימי. התקשרתי לאשתי. 'איילת, בואי הביתה', אמרתי לה. רציתי שהיא תהיה לצידי ברגעים החשובים האלה". במטבח בביתם הם ישבו על קוצים וחיכו בקוצר רוח לצלצול הטלפון שהתמהמה. כשזה קרה סוף-סוף הבין בן-ברק שפרק המוסד בחייו הסתיים. בתחילת 2018 הודיע על הצטרפותו למפלגת 'יש עתיד' ומאפריל 2019 הוא מכהן מטעמה בכנסת ישראל.
|
|