לזכרם של לנה וגרישה כגן

בשנת 2001 הייתי מנהל בית הספר "גשר" בעיר סמרה ברוסיה. בימי ראשון רעיתי ואני הפעלנו בית ספר להורי התלמידים. בין התלמידים המתמידים והמצטיינים בכתה היו גרישה ולנה כגן, סבא וסבתא של נדזדה (תִּקְוָה - בעברית), תלמידה בכתה י"א. גרישה ולנה הגיעו לכיתה כשעל לשונם פרורי עברית ארכאית. בשיחת הכרות הבהירו לי, שהעברית השבורה והסדוקה שבפיהם היא מימי שהותם בארץ ישראל כשלוש שנים בין השנים 1936-9. אידאליסטים בני 18, עבדו בסלילת כבישים, עבדו בבניין במחנות הצבא הבריטי ומצאו מזור לנפשם הסוערת בחיק האידיאלים של הקומוניזים, שכבשו את לבם של צעירים לא מעטים גם בארץ ישראל. הבולשת הבריטית החליטה, שמקומם לא בישראל וגירשה אותם ועוד מאות חברים לדעה לברה"מ. למרבה הצער, את החום הלוהט בעמק חרוד ובעמק בית שאן הם המירו בשנים יותר מדי רבות בעבודה קשה במחנות ריכוז בסיביר לאחר שהאשימו אותם בציונות. גורל אכזר גרש אותם מארץ ישראל כשהם מואשמים בקומוניזם. אותו גורל אכזר התעלל בהם שנים רבות בבתי כלא, כשהם מואשמים בציונות. לא ניכר שישבו מולי זוג שהגיע לגבורות. הם הצליחו לשמור על חזות צעירה למרות כל מה שעברו בחייהם. קשה היה להאמין שמדובר בבני שמונים. באותה שיחה הם הבהירו לי, שהמניע לשפר ידיעתם בעברית עכשווית נעוץ ברצונם לשמור על קשר עם נדזדה, שעתידה בסוף שנת הלימודים לעלות לישראל וללמוד בטכניון בחיפה. שיחת ההיכרות הזו פרסה יריעות היסטוריות כואבות על אידיאלים שהרטיטו נעורים, על אכזבות מרות, גירושים, בתי כלא, מחנות הסגר בסיביר הרחוקה, תקוות שלא מומשו ונאמנות ללא סייג לאידאלים שנחבטו. גרישה כגן נפטר בשיבה טובה בישראל לפני כשלוש שנים, ימים ספורים לאחר שחגג את יום הולדתו ה-98. גרישה ולנה בחייהם נשמו אידאלים גדולים וכאבו גם את אובדנם ויותר מכל את התאכזרותם כלפיהם וכלפי מיליונים שלא חטאו. לנה, שחצתה בחייה את קו מאה שנות חיים, למרבה הצער, הלכה מאתנו בשבוע שעבר. לזכרם של שני האנשים שמאד אהבתי, אני מקדיש רשימה זו ושולח חיבוק חם לנכדתם תקווה.