מהפכת ח'ומייני נשאה בשׂוֹרה חדשה לעולם הדרומי, העני והבלתי טכנולוגי. מול יתרון הצפון המבוסס על תקשורת אינטליגנטית העמיד ח'ומייני עוצמה של אמונה קנאית מוחלטת בשיעה המוסלמית, שאלוהי המלחמה הפַּרסי הקדום התגלגל בה ויורש אותו המנהיג המתווך בין אללה לבין המאמינים. במובן זה מוחמד אינו הנביא האחרון אלא בכל דור ודור ישנו נביא שאינו רק פרשן של נבואת מוחמד. האנגלו-אמריקנים לא איתרו את הסכנה מבעוד מועד, כמו שהסוציאליסטים אנשי העלייה השנייה שלנו במנהיגות בן-גוריון ויורשיו משה דיין, שמעון פרס, יצחק רבין ואהוד ברק לא איתרו אותה ולא הבינו כשאחרים בשוליים שמחוץ לפרדיגמה איתרו, כמו כותב שורות אלה. הסיבה לכך היא שהמנהיגים האנגלו-אמריקנים, לרבות הישראלים, פועלים בתרבות רציונלית עם סממנים אידיאולוגיים. המוסלמים, לעומת זאת, פועלים בתרבות אֵמוּנית.
הם ואנחנו לא סייענו לשאה להרוג את הנחש כשהיה עדיין קטן. הרי אנחנו והם, בני התרבות הטכנולוגית הגבוהה, איננו מחפשים יעדים להשמדה. אדרבה, האשמנו את השאה בפגיעה בזכויות הפרט. השאה, שקיבל כמה מעקרונות בני התרבות, לא היה מסוגל להפעיל את מלוא העוצמה של צבאו נגד אויביו מבית. הוא אומנם ביקש ממנהיגי ישראל להפעיל לאותה מטרה את "המוסד" אך נענה בשלילה. משטרו קרס כמו משטר שושלת המלכים הבורבונים בצרפת בסוף המאה השמונה-עשרה. הסֵירוב "המוסרי" של מנהיגי ישראל להפעיל את "המוסד" כדי לחסל את ח'ומייני ומקורביו היה אולי בעיני רבים סממן לעליונות מוסרית אך היה שגיאה אסטרטגית היסטורית, מה שמלמד שקיימת לא אחת סתירה בין מוסר לאסטרטגיה וראוי למנהיגים פוליטיים ותרבותיים להבינהּ.
הניסיון של האנגלו-אמריקנים להחניק את הח'ומייניזם בסנקציות כלכליות נכשל והח'ומייניזם שרד גם אחרי מות ח'ומייני, ועוד התחזק. עוצמתו המדינית והצבאית של הח'ומייניזם מבוססת על עושר הנפט. ביולי 1991 הצהיר נשיא אירן עלי אכּבר האשמי רפסנג'אני: "המרכז הגרעיני של אירן יוקם, למרות סֵירוב המערב לסייע לו", כפי שישראל סייעה בתחום זה לאירן בזמן שלטון השאה. העולם השלישי העמיד אפוא אתגר חדש לסדר האנגלו-אמריקני.