לפני ובזמן הקרבות, איים סדאם על האנגלו-אמריקנים במתקפת טרור בכל רחבי העולם. איום בטרור הוא נשק עיקרי של הטרוריסט. במקרה של סדאם הייתה לאיום השפעה שלילית על האינטרסים של המאיים. זיהום חופי המפרץ הפרסי בנפט והבערת בארות הנפט בכווית, שגרמו לאסון אקולוגי, היו פעולות טרור שנועדו, לדעת סדאם, להשיג הכרעה במלחמה סדירה אך הם רק הגבירו את המניעים לפעול נגדו.
האימפוטנטיות של הטרור בלוחמה סדירה הוא הֶשג נוסף של האנגלו-אמריקנים, שלא היה קשה לצבאותיהם לתפקד ביעילות נגדו ולהפגין את עליונותם הצבאית. סדאם אִפשר להם לצאת מן המלחמה עם מספר הרוגים מינימלי ולנסות את אמצעֵי השליטה והבקרה הסופּר-מודרניים שלהם בתנָאֵי מציאוּת. שוב הוכח שבמלחמה כמו בשלום, יש עדיפות לתקשורת אינטליגנטית בתנאֵי שוויון, בתנַאי שמוכנים להפעיל כוח ולהתגבר על מחסומים פנימיים שהם אִיוּם מרכזי על בני התרבות.
אחדוּת הפיקוד העירקית בראשות סדאם הפיקה תוצאות צבאיות קלושות. התקשורת הצבאית המתואמת של צבאות הקואליציה הביאה אותם להשגת כל המשימות. מטרת המלחמה של סדאם אחרי שפרצה הייתה לשרוד. הוא סבר שככל שתהיה שׂרידותו דרמטית יותר, וככל שייגרמו יותר אבדות ונזקים לבני התרבות, יהיו לו יותר סיכויים להשיג את מטרותיו האחרות שלמענן פלש לכווית. מדינות ערב נחלו מפלות במלחמותיהם נגד ישראל, שהייתה בעיניו השליחה האנגלו-אמריקנית במזרח התיכון. הוא העריך שאם הוא יחזיק מעמד ולא יושמד בשדה הקרב מול הצבאות האנגלו-אמריקניים, יהיה זה הֶשג שלא היה לו תקדים בתקופה המודרנית.
בעיני נשיא ארה"ב וראש ממשלת בריטניה הפרוטסטנטים, מאזן חיובי של פעולותיהם היה סימן לשביעות-רצונו של אלוהים ממעשיהם. "ההֶישג" שסדאם רצה בו לא היה מובן להם לכן היה להם קשה להבין את התנהגותו. סדאם ביסס את האסטרטגיה שלו על המלחמה בווייטנאם שבה ארצות-הברית לא השיגה הכרעה צבאית ולבסוף ברחה משם. האסטרטגיה שלו לא הייתה מוטעית לחלוטין: הוא ומשטרו אומנם לא שרדו אך גם האנגלו-אמריקנים לא השיגו את מבוקשם ובסופו של דבר דווקא האירנים יצאו נשכרים בטווח הארוך מאותה מלחמה, גם כי בוש הבן לא נזהר כמו אביו מלהסתבך בבוץ העירקי וגם כי בלוחמת הטרור ואנטי-טרור, הברברים לא הוכרעו כפי שהם לא הוכרעו באפגניסטן. התרחש איזון בין ההיגיון התרבותי לאמונה הברברית.