נו, טוב, נרחיק את הבעל מהבית, ניתן לעניינים להירגע, מה נורא כל כך? כך חושבים רוב מי שנדרשים להחליט בעניינו של חשוד בעבירת אלמ"ב (אלימות במשפחה). מי שאינו מצוי ברזי העולם הפלילי, לא מודע לעובדה, כי בכל יום מורחקים עשרות גברים מבתיהם, לרוב על-ידי קציני משטרה אשר נדרשים להחליט בעניינם לאחר שנחקרו בחשד לביצוע עבירת אלמ"ב והיתר על-ידי שופטים בפניהם מובאים מקצת מן החשודים.
משטרת ישראל נתונה לביקורת ציבורית נוקבת בגין כל מעשה אלימות נגד נשים, ומתוך פחד שיאשימו אותה באחריות למקרה הבא - היא מרחיקה גברים מהבית כדבר שבשגרה ואף עוצרת אותם שלא לצורך. מדובר בתופעה פסולה, במסגרתה נעשה שימוש בכלי מיותר אשר אינו משיג את מטרתו. אם לא די בכך, בפועל מצב זה מנוצל על-ידי נשים אגב הליכי גירושין.
זהו עניין של היגיון פשוט: אם החשד חמור - אין די בהרחקה ודרוש מעצר; ואם החשד אינו חמור - אין הצדקה להרחקה. אלא שפועל, הרחקה מן הבית מופעלת באופן כמעט אוטומטי נגד כל חשוד בעבירת אלמ"ב. כאשר מדובר בהרחקה בידי המשטרה, זוהי עשיית ראש קטן מצידו של הקצין הממונה ובעיקר רצון עז לגלגל את האחריות לפתחו של בית משפט. וכאשר מדובר בשופט - גם הוא לרוב, יעדיף שלא לקחת אחריות ולשחרר; ראו איזה שיימינג עושים לשופטים אשר כן לוקחים אחריות ומשחררים. וכך המשטרה משיגה סטטיסטיקה של פעילות, האישה משיגה יתרונות בסכסוך ורק הבעל יוצא נפגע.
לא הרחקה, לא מעצר בית ולא מעצר ממשי ימנעו מהרעים שברעים לעשות מעשים נפשעים והמזעזעים. אבל בדרך, רבבות גברים טובים נפגעים על לא עוול בכפם, אך לצורך סטטיסטיקת עבודה והשקטת כותרות העיתונים, מבלי שהדבר באמת מסייע במשהו מבחינה מהותית.
לצורך השוואה ומחשבה נוספת אפנה לפסיקת בית המשפט העליון בעניין הרחקה באמצעות הליך אזרחי הקרוי "צו הגנה" (מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, אשר מקביל רעיונית לענייננו): יש לתת צו שכזה "רק כאשר מדובר במעשי אלימות כאלה, שלדעת בית המשפט מצדיקים נקיטת אמצעי כה מרחיק לכת של הוצאת אדם מביתו... לא כל תגרה המצויה בחיי בני הזוג, במיוחד כאשר השלום אינו שוכן במעונם, יש בה כדי להצדיק גירושו של אחד מהם מדירת מגוריו, ואף לא כאשר תגרות אלה חוזרות על עצמן... אמצעי זה של איסור כניסת הבעל לדירת מגורי בני הזוג, שמיועד להיות נשק הגנה בידיה של האישה, אסור שייהפך, מתוך שיגרה ובלי משים, לנשק התקפה נגד הבעל כדי לאלצו, שלא כדין ושלא מן הצדק ותחת לחץ 'חיי גלות', להסכים לתנאים, המוכתבים לו על-ידי בת-זוגו או אלה המשיאים לה מעצותיהם הטובות" (ע"א 192/82).
עוד קבע בית המשפט העליון: "סעד זה ניתן רק במקרים יוצאי דופן, כאשר אין פתרון הולם אחר למניעת הטרדות ומעשי אלימות מצד אחד מבני הזוג. לא כל ריב, חיכוך או תגרה בין בני הזוג מצדיקים מתן סעד כה מרחיק לכת, שמשמעותו הרחקת אדם מביתו ומניעת קורת גג ממנו. רק בהתקיים מצב של אלימות חמורה, וכשאין תחליף למתן סעד זה, יהיה זה נכון ליתן צו כנ"ל, אך, דרך כלל, לתקופת זמן מוגבלת" (ע"א 67/84).
האמור נכון שבעתיים ביחס לבתי המשפט בתחום הפלילי, שהרי עסקינן בדיני נפשות ממש מחד-גיסא, ובאותה אישה אשר ייתכן שהיא מעוניינת להשיג יתרון מאידך. הגיעה העת לעודד קציני משטרה ושופטים שלא לפחד לקחת אחריות ולהורות על שחרור גברים החשודים באלמ"ב, אף ללא הרחקה מן הבית.
