התקשורת הערבית עוסקת לאחרונה רבות בנושא העשור להתפרצות הטלטלה בעולם הערבי שהחלה בסוף 2010, אותה כינו האופטימיים בשם "האביב הערבי". הצעירים שיצאו להפגין ברחובות ברחבי העולם הערבי אחרי שהתוניסאי בועזיזי העני והמיואש הצית את עצמו, חלמו להפיל את המשטרים העריצים ולהביא לעידן חדש של ליברליזם ודמוקרטיה ולשפר את רמת חייהם.
אולם מחאתם הפכה מהר מאוד לחלום בלהות. המחאות השקטות התחלפו לאחר חודשים ספורים בקרבות רחוב ומהומות עקובות מדם. החלום הפך לסיוט: דיקטטורה (סוריה, מצרים), מלחמת אזרחים (סוריה, לוב, תימן) שלטון איסלאמי (עד שהוחלף בתוניסיה בבחירות ובמצרים בהפיכה), השתלטות דאעש על חלקים מהמדינה (עירק, סוריה), כמעט אנרכיה או משטר ללא משילות (עירק, לבנון) והשתלטות חיצונית של מיליציות פרו-אירניות (לבנון, סוריה, עירק, תימן). משטר מעורער למדי קיים גם מדינות בצפון אפריקה, אליהן הגיע גל המחאה מאוחר יותר לפני כשנתיים (אלג'יריה, סודן). במדינות אחרות דוכאו המחאות עוד באבן, לפני שהתבערה התפשטה ולא חל בהן שינוי שלטוני (בחריין, ירדן ומרוקו).
שידור חוזר בתוניסיה
פרשנים בעולם הערבי שחזו בעלייתם של הארגונים האיסלאמיים במהלך המחאות, מביטים כעת לאחור בציניות ושואלים האם "אביב ערבי" לא היה למעשה "חורף איסלאמי". רבים שואלים האם היו אלה בכלל מהפכות (בערבית: תַ'וְּרַאת), שהרי ברוב המקרים לא הסתיים התהליך בשינוי המיוחל.
תוניסיה היא יוצאת הדופן היחידה, היא הפכה לדמוקרטיה הערבית הראשונה. על כן, מפח הנפש בקרב הצעירים במדינה זו עצום, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. התוניסאים שחוו את צעדי הדמוקרטים הראשונים אינם חשים כל שיפור ברמת חייהם. מצבם החומרי לא טוב יותר מאשר בתקופת בן עלי. נראה כי הטריגר לפרוץ המהומות האחרונות היה כפול: יום השנה העשירי לסילוקו של הרודן זין אל-עאבדין בן עלי (14 בינואר 2011 "מהפכת היסמין") והדרדרות המצב הכלכלי באופן חד בשל משבר הקורונה. הממשלה הטילה עוצר כללי, בטענה כי המטרה לבלום את התפרצות נגיף הקורונה. אך המוחים הצעירים חשדו כי זהו תירוץ לדכא את מחאתם. הם יצאו בהמוניהם לרחובות בשעות הלילה, ובזעמם זרעו הרס בדרכם וזרקו אבנים על שוטרים שנשלחו לפזרם. המחאה התארגנה כמו לפני עשר שנים, ברשתות החברתיות. כמו אז, הופצו קריאות להמונים להביע את מחאתם על העוני, האבטלה (מתקרב ל-20%) ושחיתות השלטון. שוב נשמעה הססמה של ה"אביב הערבי": א-שַעְבּ יֻרִיד אִסְקַאט א-נִזַ'אם (העם דורש להפיל את המשטר). כבר שבועיים שהמהומות מתגברות ומתפשטות ברחבי תוניסיה ואין לשלטון מענה.
שלטון משותק
חוסר היכולת של השלטון בתוניסיה להתמודד עם המצב הכלכלי ועם המחאה, נובע מהקרע השלטוני והמאבק בין שלושת קדקודי השלטון: הנשיא קיס סועייד, רה"מ השאם אל-משישי וראש הפרלמנט ראשד אלע'נושי. מלבד העוינות הגלויה בין מנהיגים אלה, מנסות כמה סיעות בפרלמנט בהנהגתה של עביר מוסא מנהיגת "המפלגה החוקתית החופשית" להדיח את אל-ע'נושי מנהיג מפלגת ה"נהד'ה" האיסלאמית. מתנגדי ע'נושי מאשימים אותו בנאמנות לארגון "האחים המוסלמים" מעל לנאמנותו ללאום התוניסאי. עביר מאשימה את ע'נושי והאיסלאמיסטים בבלימת כל רפורמה לקידום המדינה וטוענת כי הנהד'ה היא למעשה ארגון טרור השואף להקים בתוניסיה מדינה איסלאמית. התפרצות הזעם נגד האיסלאמיסטים בפרלמנט אירעה לפני כמה חודשים, אחרי שע'נושי העז להתערב במלחמת האזרחים בלוב השכנה והביע תמיכה ב"ממשלת ההסכמה" האיסלאמיסטית בטריפולי. פרשנים רבים בעולם הערבי הצטרפו להאשמה נגד התנועה האיסלאמית בתוניסיה והטענה כי היא עסוקה בשטיפת מוחם של צעירים.
תוניסיה אכן בלטה בעשור החולף בכמות המתנדבים (ובעיקר המתנדבות) לדאעש עד לחיסול הארגון ב-2017. למרבה הצער, לממשלה אין את הרוב הדרוש לשלוט ללא הקמת קואליציה עם מפלגת הנהד'ה. הצעדים להדחת ע'נושי בפרלמנט לא זכו לרוב המיוחל ונכשלו. בינתיים כשהפוליטיקאים עסוקים בריבים ביניהם, אין לתוניסיה פרויקט שיקום כלכלי באופק, האבטלה גואה ויוקר המחיה עולה בהתמדה. הקורונה החריפה משמעותית את המשבר בגלל הפגיעה האנושה בתיירות המהווה חלק חשוב בכלכלה, הסגר ושיתוק החיים הכלכליים באופן כללי. אם לא יקרה משהו יוצא דופן בחודשים הקרובים, עלולה תוניסיה להידרדר לאנרכיה ברחובות, לאסון כלכלי ולפשיטת רגל.
האם ישראל חלק מהפתרון
המוצא מן המשבר יכול בהחלט לבוא מסיוע חיצוני משמעותי. אולם סיוע כזה יטיל על תוניסיה מנוף לחצים מצידן של ארה"ב ומדינות המפרץ העשירות (במיוחד האמירויות). סיוע מעין זה יכול להיות מותנה, כמו במקרה של סודן, בנורמליזציה עם ישראל.
אמנם לתוניסיה מסורת ארוכה של אירוח יהודים בהילולה השנתית בג'רבה. כמו למרוקו, לתוניסיה היו כבר יחסים דיפלומטים בשנות ה-90 בעקבות הסכמי אוסלו. משרד האינטרסים הישראלי שהיה אמור להפוך לשגרירות נסגר ב-2000 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. אולם העוינות לישראל גברה לאחר ניצחון מפלגת הנהד'ה האיסלאמית בבחירות 2012 וזכתה לתנופה נוספת בעקבות מסע הבחירות הפרו-פלשתיני של הנשיא החילוני קיס סועייד ב-2019. עוינותו הבולטת של סועייד למדינת ישראל עומדת כעת בסתירה לאפשרות של נורמליזציה.
אחרי ההצהרה על נרמול היחסים בין מרוקו לישראל בדצמבר 2020, הודיע משרד החוץ התוניסאי כי לא יצטרף לתהליך. אולם הלחץ הכלכלי והפצצה החברתית המתקתקת עוד יכולים לחולל שינוי בהלך הרוחות במדינה. אינשאללה.
