זהירות משכנתה ליד השולחן הפרלמנט של יום ששי, שמחה וששון, עוגות ופיצוחים, משקאות וקהל קשישים. בשלב מסוים קצת נאנחים וקצת שותקים ואז הקשיש בינינו מתחיל בנושא חדש, כלכלה. לא עלינו... אנחנו יודעים שהוא לא מתערב בפוליטיקה, אבל כשהוא מדבר, כדאי להקשיב. "אני קורא כלכלונים", הוא אמר. "ושם מספרים, שבנק ישראל שינה באחרונה את כללי המשכנתאות כדי להוזיל אותן. ו...זה לא הצליח. הבנקים ספגו את ההבדל בריבית ובעלי הדירות לא נהנו". "מה מעניינות אותנו המשכנתאות?" - נשמע קול ליד השולחן ועורר צהלות הסכמה. "למישהו מן הזקנים כאן יש משכנתה"...
"אין לכם ילדים, שרוצים לקנות דירה ובאים ומבקשים עזרה? ואולי אלה כבר הנכדים שרוצים להתחתן ומחפשים מקום לגור בו?" - דברים של הדובר הקשיש בינינו גרמו לשתיקה סביב השולחן. "המשכנתה היא ההוצאה החודשית הגבוהה ביותר של זוגות צעירים וראוי להתייחס אליה ברצינות, גם אם הנושא הכלכלי אינו נלמד בבית הספר ואנשים לא יודעים לעשות חשבון", המשיך. "מסתבר, שהמשכנתאות הינן חלק מקרטל, שאין בו תחרות קשה וחמישה בנקים מרכזים את כל ההלוואות הללו. אז אנשים הולכים לבנק שהם מכירים או שעליו שמעו, מקבלים את דין הפקיד ומשלמים ומשלמים ומשלמים.
כאשר אנשים צעירים כאלה מנסים לברר את פרטי המשכנתה, הם שומעים שההבדל בין בנק לבנק עשוי להיות איזה מאה שקל לחודש. מה זה מאה שקל? כאשר בתי הקפה פתוחים, גומרים את זה בכוס קפה ועוגה עם חברים". סביב השולחן הייתה שתיקה של הסכמה. אבל האיש שלנו המשיך בהרצאתו השקולה: "מאה שקל לחודש, במשך עשרים שנה, נגיד, זה 12 אלף שקל. טוב, זאת רק דוגמה, אבל היא מראה עד כמה מדובר בהרבה כסף. כסף, שנוטלי המשכנתה לא מתייחסים אליו, כי 'מה זה מאה שקל לחודש'... "זאת אומרת, שאנשים שלוקחים על עצמם התחייבות כל כך גדולה, צריכים לעשות חשבון היטב.
צריך לזכור, שלמשכנתה יש עוד הוצאות נלוות כמו דמי פתיחת תיק וכו'. יש גם ביטוח חיים, שיוצרים בדרך כלל באותו בנק וגם הוא עולה קצת יותר מאשר בחברת ביטוח". יפה אמרת. אז מה צריכים לעשות? - המשיכו המתווכחים. "קודם כל, חשוב לברר את הפרטים. אחר כך, גם בבנק לא להסס לעמוד על המקח. ואחר כך - וזה חשוב - אפשר לקחת משכנתה גם בחברת ביטוח. חברות אלה נותנות הלוואות משכנתה ארוכות טווח בתנאים טובים יותר מאשר בבנק. לא לזלזל". אמר ולקח ביס של עוגה מתוקה. לנו לא נותר אלא לחשוב.
אוגרת - מזדקנים ומחכימים
ד"ר צבי לניר פרסם ספר חשוב, "עת התבונה". בספר הוא יוצא נגד הדיעה הרווחת, שיציאה לפנסיה בגיל 67 משמעותה - כניסה לגיל זיקנה. הוא מדגיש שתוחלת החיים שלנו גדלה והדבר יצר מהפכה. "המשמעות העיקרית של מהפכה זו אינה תוספת שנות חיים בזקנתנו, אלא התהוותה של תקופת חיים חדשה... זו תקופת חיים, שיכולה להפוך לאחת מתקופות החיים המתגמלות ביותר בחיינו". מה שד"ר צבי לניר אומר, בעצם, שבגיל המבוגר יש לנו הרבה יותר חוכמה מאשר בגילים הצעירים יותר. צריך לשים לב לכך ולנצל את הכישורים הללו של ה"זקנים".
אני חושב שיש הגיון בטענתו של לניר, אבל קשה לאמוד זאת בשיחה עם אנשים קשישים. להם יש נימוקים ותירוצים אבל נמנעים מהסבר. אז יש חיות. לנכדתי, עדי, יש אוגרת (אוגר ממין נקבה), שהיא מגדלת באדיקות ובחיבה. האוגרת רגילה להתגורר בכלוב סגור, ועדי מוציאה אותה מדי פעם כדי ללטף.
יום אחד, הילדה ראתה שכלוב ריק ואת האוגרת היא מצאה בחוץ. החזירה את החיה למרבצה והלכה. כששבה, מצאה שהאוגרת שוב בחוץ. הילדה בחנה את הכלוב ומצאה פתח למעלה. גם האוגרת, שהיא כבר לא צעירה, מצאה את הפתח והתחילה לצאת דרכו. מי אמר שבעלי חיים זקנים אינם מחכימים? האוגרת מצאה את הפתח ויוצאת כל אימת שמתחשק לה.
