לפני שצבא ארה"ב תקף את עירק במלחמת המפרץ הראשונה, בתחילת שנו התעשרים של המאה שעברה, ניהול הנשיא בוש מלחמת תקשורת להצדיק אתת המהלך הצבאי. ניצחונו לא היה מובטח גם אם היו לו הצלחות בקרב התקשורת אך הניצחון באותה מלחמה נבחן לאורך זמן. ניצחון במלחמה זאת תלוי בניצחון בשדה הקרב הצבאי שהוא הזירה האמיתית והקובעת בכל מלחמה. ללחימה בזירה זאת לא הוכשרו העיתונאים והפרשנים ואין הם משתתפי בה, ולכן הם מפיקי פעמיו רבות "פייק ניוז" ו"פייק פרשנות" ומדבררים הונאות של אנשי צבא ופוליטיקאים.
אלמלא תקפו כוחות הקואליציה בהנהגת ארצות הברית את צבא עירק, היה המשבר עשוי מסתיים בפשרה. או אז היה בוש נוחל תבוסה תקשורתית בדעת הקהל ומסכן את שרידותו הפוליטית שהיא הייתה מטרתו העיקרית כפי שקובע "עקרון השרידות". הוא היה זקוק לניצחון מהיר ברור, ללא אבדות בנפש של לוחמים אמריקנים. אחרי מלחמת וייטנאם, רבת השנים, נראים חמישים הימים של מלחמת המפרץ הראשונה כהרף עין, אבל היא התגלה למעשה עשרות שנים בבוץ העירקי ועד היום לא תמה, כמו מלחמת לבנון הראשונה שלנו שהסתיימה לכאורה, בהפסקת אש אחרי חמישה ימים והמשיכה עוד שמונה עשרה שנים בבוץ הלבנוני שבה הובס צה"ל וישראל שלמה מחיר כבד מאוד בחיי אדם, באמצעים וברוח לאומית שנחלשה מאוד לפני כן במלחמת יום הכיפורים..
אם הנשיא בוש היה מנסה לסיים את המלחמה עוד יותר מהר היה עליו להסתכן ביותר אבדות אמריקניות ו/או להשתמש בנשק בלתי קונבנציונלי, גרעיני, או לטבוח את אזרחי עירק ולהפוך את ארצם לשממה. אלה מהלכים של מלחמת ברברים והוא נמנע מהם.