מבצע "סופה במדבר", שהחל בבוקר 17 בינואר 1991, הוכרע כבר בשעות הראשונות של המתקפה האווירית – כמו צה"ל במלחמת ששת הימים – כשהתגברו אבירי האוויר האמריקנים בקלות על מערכות ההגנה העירקיות, כפי שחיל-האוויר הישראלי התגבר על מערכות ההגנה הסוריות במבצע "ערצב 19", תשע שנים לפי כן במלחמת לבנון הראשונה, וזעזע בכך את כל הגוש הסובייטי. הערך של הזעזוע הזה לאמריקנים בכסף ובנכסים אסטרטגיים היה שווה יותר מכל מה שהשקיעה ארה"ב בישראל. הוא גם שימש אותה בתכנון מבצע "סופה במדבר". השמיים נפתחו לפני כוחות הקואליציה האנגלו-אמריקנית שאליה צורפו גם ברברים, והשמיים נפתחו בפניהם כשדה צַיִד חסר מכשולים.
מנוסת המטוסים העירקיים לאירן בשבוע השני של המלחמה הוכיחה, למי שעדיין היה זקוק להוכחה, שאת כללי המשחק בשדות הקרב הקלסיים קבעו בני התרבות, שברגע של אמת צבאית – לא פיגועי טרור אלא לוחמה סדירה – אין לסדאם חוסיין מה למכור. עם זאת, עובדת בריחת המטוסים העירקיים לאירן, שאותה הם הפציצו זמן לא רב לפני כן, מלמדת ש"סופה במדבר" לא תשים קץ למלחמת העולם הרביעית ושקיימים עוד שדות קרב במלחמה הגדולה, מלבד שדה הקרב של המלחמה הסדירה. לדוגמא: בחזית המשפטית בבית הדין הבינלאומי בהאג, כפי שלומדת זאת בימים אלה מדינת ישראל. בחזית מול האנגלו-אמריקנים, הברברים משתפים פעולה ועם כל היריבויות הקשות ביניהם מורשת מוחמד מלכדת אותם בסופו של דבר.
הראשונים שהבינו ב"סופה במדבר" מה המצב לאשורו, היו הטייסים העירקים. הם סרבו לבצע פעולות טרור אוויריות, לוחמה כימית או פיגועי התאבדות, שתכנן סדאם, מפני שהבינו כי אין להם סיכוי לצאת חיים מהתמודדות עם זרוע האוויר האמריקנית. אפילו היפנים, שהתאבדות היא חלק ממורשתם, הבינו זאת ב-1945 ונכנעו ללא תנאי.